אבא של יום שישי


לפי המכוניות שחנו ליד גן כלנית בטריפל פארקינג, אפשר היה לדעת שזה יום שישי -  יום האבות. אוטובוס שניסה לעבור את הסתימה הזאת צפר בנואשות. אזרחים תמימים מאחורי ההגה, שנקלעו לרחוב של הגן, קיללו גם הם את מזלם הרע.

חמש דקות ל- 12:00. קבוצה של כמה עשרות אבות וסבים עמדה ליד השער הסגור של הגן. כולם נראו דרוכים ומודאגים, בודקים את השעה בפלאפונים כל שנייה ומנסים להאיץ בזמן.

על השער הסגור נתלה שלט קטן: "אבא של נהוראי, נהוראי כבר לא בגן כלנית, אתה צריך לגשת לגן סיגליות מהצד השני."

כמדי יום שישי, גבר כבן 40 עלה במדרגות הגן כדי להצטרף לקבוצת האבות, אמר לכולם שלום, לחץ כמה ידיים, התלוצץ עם מישהו שהכיר מהחבר'ה, התקרב לשער, קרא את השלט שנתלה שם עבורו, סטר לעצמו על המצח, החווה בכתפיו במבוכה וירד חזרה במדרגות.

שירי "שבת שלום" נשמעו מחלונות הגן. האבות נדרכו. רובם התקרבו לשער והחלו לסרוק במבטים מתוסכלים את מתלה התיקים והסווטשרטים. היה מתח באוויר. האוטובוס התקוע עדיין צפר לעזרה ברקע, אבל אף אחד לא התכוון להתקפל עכשיו וללכת להזיז את המכונית, שנייה לפני פתיחת השער.

גבר אחד עלה במדרגות. הוא היה עסוק בשיחת טלפון, ניגש ישר לפעמון של השער והתחיל ללחוץ עליו בצרורות, כאילו מנסה לשלוח הודעת קוד מורס לגן, שיפתחו כבר. דלת הגן נפתחה לכדי חריץ, וראשה השחורדיני של הסייעת הופיע משם, מצליף במבטה בחוצפן התורן. קבוצת הזכרים עשתה צעד אחורה וכל אחד סימן בידיו שזה לא הוא שצלצל. המפוחדים שבחבורה הצביעו על האשם. הסייעת ריכזה את מבטה הכעוס באב החוצפן ונעלמה שוב לתוך הגן.

"זהו, אתה מסומן." אמר אחד האבות למצלצל הפזיז.

המוזיקה בגן נפסקה. האבות התרכזו בשעוניהם. אפילו ריח החלות הטריות שאפף אותם כעת לא הוציא אף אחד מהריכוז. 12:01 - הדלת נפתחה והסייעת יצאה לפתוח את השער. אקשן!

חבורת הזכרים שעטה פנימה וכולם צעקו את שמות ילדיהם בבת אחת. התחיל משחק ניחושי החפצים. כל אחד היה צריך למצוא תיק, בקבוק וסווטשרט. כולם תרו נואשות אחר סימני היכר או, אם יתמזל מזלם, שם שנכתב בטוש לא מחיק.

אב אחד שכבר קיבל את הילד תיחקר אותו כמו בשב"כ: "מי שלח אותך לגן בבוקר?! מה הבאת?
זה התיק שלך? אולי זה? אולי זה? איפה הסווטשרט? איפה הבקבוק? תענה לי כשאני מדבר אתך! קדימה, אני חוסם שם מכונית שחוסמת מכונית אחרת על מעבר החצייה!"

תיקים נזרקו באוויר, סווטשרטים הולבשו ואז הורדו מילדים בשיטת "מדוד וסע".

הילדים היו חסרי תועלת כי הם היו מרוכזים בלטרוף את חלות השבת, לפני שהאבות יגבו את המס שלהם בנסיעה הביתה.

להמולה הצטרפו כמה סבים, דודים ודודות. הם הגיעו באיחור קל והיו השמן של המדורה, כי הם בקושי ידעו את מי צריך לאסוף, שלא לדבר על איזה חפצים היו הנספחים של איזה ילד.

שלושה אבות ניסו לפתור בחוסר הצלחה את המחלוקת על סווטשרט ורוד של אנה ואלזה.

אב אחד היה כל כך מרוצה שהצליח למצוא את כל החפצים, שהוא התחיל לברוח מהגן, שוכח לגמרי מהילד שניסה להשיגו בריצה. 

אב אחר ניסה לנהל עם הגננת שיחה רצינית על נושא פוליטי בלב כל המהומה.

הכאוס היה בעיצומו.

הסערה הזאת נמשכה שבע דקות בדיוק, עד שהשקט חזר לאזור הגן וגם לכביש שהתפנה.
אבל הגננת, שעשתה כעת את דרכה הבית, ידעה שהבלגן שעושים האבות של יום שישי, זה רק הפרומו לסערת הווטסאפ של האמהות של יום שישי, שבאמצעות התכתבות מתישה תנסינה להבין עכשיו מי לקח מה בטעות למי, ואיך בכלל אפשר לקחת את התיק הלא נכון כשמודפס עליו בגדול הפרצוף של הילד וכו' וכו'...

השתק קבוצה ל-8 שעות!


הכותב, לאון ריסקין, הוא מלחין ביום וכותב סיפורים קצרים בלילה, בן 36 ממעלות, עיירה ציורית ומנומנמת אי שם בגליל