אותיות עם נשמה


"כשהתקווה פסה וחולפת ואיננה, פגים איתה הספקות והשאלות, התהיות והשאיפות. ושם, במקום הריק הזה, הפלא ופלא, לא נולד ייאוש, לא נולדת אכזבה. אין עתיד ואין עבר. במקום הריק הזה יש רק אהבה" (ינץ לוי מתוך "תוחלת החיים של האהבה")

שנה אחרי שנפטר חבר קיבוץ בשנות ה-50 לחייו נפגשנו בבית הקברות לאזכרה. אזכרות לאנשים שמתים טרם עת, הם אירוע משמעותי מאוד עבור בת הזוג ושאר בני המשפחה. התכנסנו מול קברו, לא מעט אנשים, וגיסו פתח קלסר בו אסופים הפסוקים מהם מחברים את אותיות הנשמה, קרא אותם מהר, כמעט ממלמל את אותיות שמו של החבר שלנו. כל אות משמו נצרבת כמו מצפה שנתייחס אליה-אליו, אבל לא, אותו הגיס קרא את הפסוקים שלגמרי במקרה השתדכו לאותיות המרכיבות את שמו של חברנו, כי אף אחד לא באמת כיוון אותם לאף אחד, ואני מתכווצת.

אחרי הריטואל הזר והמנוכר הזה נאמרו מלים אישיות של געגוע. שוב התכנסנו באזכרה לשנה השנייה ושוב אותה תחושת זרות מול פסוקי אותיות הנשמה הסטנדרטיות האלה, שאינן מכוונות לאף אחד ונאמרות על כולם.

לקראת האזכרה בשנה השלישית פניתי אל בת הזוג, שהיא חברתי, ושאלתי אותה אם גם היא חשה לא בנוח בעת הקראת הפסוקים של אותיות שמו של מי שהיה לה לשותף, אב ילדותיה, כשאחריהן נאמרים הפסוקים הלקוחים מפרק אחד בתהלים? האם לא הייתה רוצה לומר משהו אישי דרך אותיות שמו, משהו שאף אחד לא אומר על אף אחד אחר, ובכך להעיד בקול רם וברור שהוא היה חד-פעמי, שהפסוקים המתאימים לאחר אינם מתאימים גם לו?

לא הופתעתי כשאמרה שגם היא אינה מרגישה בנוח וביקשה ממני עזרה. בפגישה מרגשת, כנה ואינטימית, העלנו את אותיות שמו של בן זוגה והצענו לבנותיהם ובני משפחה שונים לחבר לאחת האותיות אמירה אישית. זה יכול להיות משהו מקורי, ציטוט משיר, פתגם, העיקר שיהיה מכוון אל האיש אותו מעלים באזכרה, שיהיה ייחודי, שיהיה אישי וחד-פעמי.

לאחר אותה אזכרה, כתבה לי חברתי: "יחד בנינו טקס אחר, אישי ומשמעותי עבורי ועבור כל בני משפחתי, שהיו מעורבים בו באופן אקטיבי, בבחירת הטקסטים או בכתיבתם. התוצאה הייתה טקס מרגש שנשאר אצל כולנו הרבה אחרי שהסתיים".

בדיוק כך אני מתייחסת לטקסט של ה"קדיש". ה"קדיש" המסורתי הוא תפילת תהילה, שעיקרה הוא מתן כבוד לה' בעולם. מי שאמונתו מציבה את האדם כריבון, כחלק ממחזור החיים בטבע, כמי שצומח ומושפע מחברה אנושית ממנה הוא מקבל את חיותו, עד שמגיע הרגע בו נשלם מעגל חייו, מגיעה לו הזכות שה"קדיש" יתייחס אליו. ל"קדיש" המסורתי ניגון מוכר המחבר אותנו אל דורות עברו כבני עם אחד, אך תוכנו אינו תואם את השקפת העולם שלי, ובדיוק כפי שהצעתי לחברתי להמיר את פסוקי תהלים של אותיות הנשמה באמירה אישית, כך אני מציעה להתייחס לטקסט של ה"קדיש". קיימים מספר נוסחים של טקסטים המתכתבים עם ה"קדיש" המסורתי, אך מציבים את האדם במרכז האמירה - לא אדם פרטי, אלא פרט שהוא חלק מרקמה אנושית אחת גדולה.

כשטקס ההלוויה מסתיים, רגע לפני שמוזיקה תלווה את הנפטר או הנפטרת בדרכם האחרונה, נעמדים הבן או הבת וקוראים מלים של קידוש לזכר יקירם, מלים של "קדיש" הומניסטי. אז, ברגע הזה, כמו שכתב ינץ לוי: "במקום הריק הזה יש רק אהבה".

האהבה לאדם שחי היא שמביאה אותי לקיים טקס אישי לציון סופם של חייו. האהבה שלי למי שנשאר כאן לחיות את החלל שנפער ואת העולם המלא שהותיר אחריו מי שנפטר, מביאה אותי להתקרב ולהקשיב ולעודד את בני המשפחה ליצור תוכן שיתאים רק להם, שיישאר איתם הרבה אחרי שיסתיים.

הכותבת טלי גורן ספיר היא רבה חילונית הומניסטית המתמחה, מלווה, מעצבת ומנחה טקסי אבלות | פייסבוק: קול החיים