אחיין נולד


אמא שלו פתחה לי את הדלת בשמלה צמודה, ורודה עם פרחים קטנטנים, אביבית ויפה. גם אמא שלו הייתה אביבית ויפה עם הבטן ההריונית הענקית שלה והמבט ההמום, כשראתה אותי עומדת שם בפתח. זה היה בחודש יוני, שנת 2001. עוד לא היה אז 11 בספטמבר, עוד לא הייתי נשואה ואמא, עוד לא היו לי אחיינים.

"מה את עושה כאן?" היא שאלה אותי כשהצליחה לנשום, ואני חיבקתי אותה חזק ואמרתי לה, "סתם עברתי בסביבה, וגם – נראה לך שאני אהיה בתאילנד, כשבסינגפור עומד להיוולד האחיין הראשון שלי ואני אחמיץ את המאורע?".

רגע אחרי החתונה היפה שהייתה להם בקיבוץ, נטע ויולי, אחותי הגדולה ובעלה החייכן, עברו לסינגפור מטעמי עבודה. אנחנו כולנו נשארנו בקיבוץ לדמיין איך החיים שם. די מהר ודי הרבה קפצנו לבדוק מקרוב, ואז הגיעה הבשורה החגיגית. אחיין על הפרק, ממש בקרוב.

מכירים את הפעם הראשונה שבה אתה מרגיש במלוא העצמה, את הלב שלך, פיזית, מבקש לצאת ממקומו מרוב אהבה לילד? לפעמים כשאני מנסה להבין איך סבים אוהבים את הנכדים שלהם, ואם זה קורה באוטומט, אני נזכרת בתחושה הזאת, כשנהייתי דודה בפעם הראשונה, ועדיין לא היו לי ילדים משלי.

הוא היה התינוק הכי יפה בעולם בעיני. לא הבנתי איך זה שהחברה שממנה קנו ההורים שלו את עגלת התינוק בשבילו, לא לקחה אותו מיד להיות הדוגמן שלה. התגעגעתי אליו בכל רגע שלא ראיתי אותו, התפעלתי מכל צליל ומכל מבט. והוא היה רחוק כל כך, הוא היה בסינגפור ואנחנו כולנו היינו כאן בארץ, עם הגעגועים האינסופיים האלה.

כשהוא היה בן שנה ומשהו הם באו לארץ לביקור ואנחנו חיכינו להם, כמו תמיד, בנתב"ג. אני זוכרת את הלב דופק מהתרגשות ופתאום התינוק שלנו צועד, על הרגליים שלו, כמו איש קטן! "הוא הולך!", האחות הרביעית ואני קראנו זו אל זו, "הוא הולך, לא ידענו!" ושעטנו לעברו נרגשות. פלא הבריאה הוא היה בעיניים שלנו.

ופתאום, 18 שנה עברו ואני כבר אמא לשלושה מושלמים משלי. לא מעט אחיינים ואחייניות נולדו בינתיים במשפחה שלנו, ובכל פעם מחדש אני נפעמת מעוצמת האהבה שלי אליהם, מעוצמת ההתפעלות, מהאופן שבו אני כל כך לא אובייקטיבית כשזה קשור בהם. כן נו, גם הם מושלמים, כך יצא...

ואז, זה מכה בך. 18 שנה עברו, התינוק הזה שלנו, שהייתי בלידה שלו, באופן מרגש במיוחד, יצא שביליתי אתו שוב בסינגפור, הפעם כשהוא ימים ספורים לפני ה-Graduation. קשה להפריז בתיאור ההתרגשות, כשאני מסתכלת על האדם המיוחד, החכם, המוכשר, המצחיק, הרגיש וטוב הלב שהוא צמח להיות. אני מנגבת דמעות נרגשות, כשהוא עובר את טקס הסיום בביה"ס שלו שם, עם המגבעת המיוחדת של Graduation, הגלימה והחליפה.

ועכשיו, הוא חוזר לארץ. זה תמיד היה ברור, גם לו ובעיקר להורים שלו, שכשהוא יסיים י"ב ויגיע הזמן שלו להתגייס, זה יהיה הזמן שלהם להיפרד מהחלום הסינגפורי, ולחזור לארץ. הם ישראלים. הם תמיד היו, הם תמיד יהיו. אני גאה בהם, ובעיקר בו, שנולד שם, ובאחים שלו, שגם הם כמוהו, על כך שזה תמיד היה ברור להם.

אנחנו כאן מחכים בהתרגשות, מכינים את הדגלים, השלטים והדמעות. במהלך השנים, תמיד אחרי ביקורים שלהם בארץ, כשהיה מגיע רגע הפרידה מהם והחזרה שלהם לשם, היינו אנחנו האחיות מסתכלות אחת על השנייה ואומרות "נו, היום אולי לא נבכה?". ותמיד היינו בוכות. בוכות ואז אומרות "אבל הנה, לא יעברו כך וכך חודשים, ושוב ניפגש".

וכך וכך חודשים עברו, וגם שנים. האחיינים גדלו רחוק מאיתנו אבל קרוב מאד ללבנו. בהשתאות היינו נפגשים בכל פעם מחדש אחרי תקופה ארוכה, לא מאמינים איך הם גדלו. איך השיער כל כך ארוך, איך השיניים נופלות, ושוב צומחות, והם הולכים ומתארכים, והאנגלית שלהם, הוי האנגלית...

בעוד חודשיים הם יחזרו לארץ. הילד שהייתי בלידה שלו ואח"כ בימי י"ב האחרונים שלו, יחזור לכאן אדם בוגר. אני כבר 18 שנה דודה גאה, הוא הילד הראשון בחיים שלי שהרגשתי אליו את התחושה הזאת, עוד לפני שהרגשתי אותה כאמא. איך הלב שלך מתפוצץ מאהבה לילד.

וכשהם יחזרו בעוד חודשיים, ברור שנבכה, אין בכלל ספק. אבל זה יהיה בכי שמח, בכי של התרגשות. ברוכים הבאים בראלים, כולם כאן כל כך מחכים לכם!

שני הדר כותבת סיפורים קצרים לאנשים, על עצמם ועל אחרים, מעצבת הבית של "חיים בעמק" ובעלת האתר והבלוג "בול בפוני" |  bool-baponi.co.il