את חירותי - טור אפריל 2019


"נשברתי אחרי חמישה קילומטר", כתבתי לו בלב נחמץ, רגע אחרי שנשברתי, אחרי חמישה קילומטר.

"את לא נשברת אחרי חמישה קילומטר, את רצת היום חמישה קילומטר", הוא ענה לי, האיש החכם שלי. חכם, וגם נטול כל כך הרבה תסביכים שהם מנת חלקי מימים ימימה.

"לא כיף לי היום, קשה לי", הצטדקתי בעודי מסדירה נשימה.

"אז יאללה, שחררי". הקליל ענה.

כן, אם זה היה פשוט כל כך. להגיד זה קל. וואו, כמה שהייתי רוצה לשחרר.

בעוד פחות משבוע אני עתידה להשתתף במירוץ, שמכל הלב חשוב לי להשתתף בו. חשוב לי כל כך שדחיתי טיסה בכמה ימים רק כדי שלא אחמיץ אותו. הסיבות הן מהלב, דווקא לא ממניעים תחרותיים, אבל בינתיים - להתאמן צריך, והבוקר נשברתי אחרי חמישה קילומטר תלולים ומפרכים.

ועכשיו אני רק שאלה. שאלה שעד היום לא העזתי אפילו לחשוב עליה. אולי, רק אולי, נכון להיום אני לא מספיק בכושר לרוץ את המסלול הקשה והמאתגר, רווי העליות התלולות והארוכות, המסלול שאותו אני רצה בדרך כלל?

ואולי, רק אולי, לא יקרה כלום אם אני ארוץ את המסלול המקוצר, הקל יותר?

רק מלכתוב את זה, אני מיד מרגישה שמנה יותר, ראויה פחות. אני? אני הרי לפני שלוש שנים רצתי חצי מרתון. 21.1 קילומטר. אני הרי כבר כמה שנים משתתפת במירוץ השליחים המאתגר "הר לעמק", ובעוד חודש אני אמורה להשתתף בו שוב. אבל אולי, רק אולי, אני בכלל לא מסוגלת עכשיו? ומה זה אומר עלי?

תחושת כישלון אמיתית מטפסת לי בגרון, ממש בעת כתיבת שורות אלה. כישלון וגם העדר מוחלט של אמונה בעצמי.

כמו בכל שנה, חג החירות עבורי הוא חג חשבון הנפש. יצא ככה, שנולדתי באפריל. זמן של התחלות, ראש השנה במסורת היהודית של פעם, ראשית האביב, פסח, חג החירות וגם… יום ההולדת שלי.

לראשונה בחיי, כמה לא פמיניסטי מצדי, אני מתפתלת אל מול השאלה "בת כמה את". לא מחליק לי בגרון ה-45 הזה. מסתכלת במראה וכן, אישה בת 45 ניבטת מולי. ואני לא רגילה. לא רגילה "להיראות בגיל".

שחררי, אני ממש מבקשת מעצמי. שחררי, חושבת שאת יכולה לשחרר? אני ממש מבקשת מעצמי מתנה ליום ההולדת, את מתנת החירות האמיתית, החירות שלי ממני ואלי.

שחררי מעצמך את הביקורת העצמית, אני מבקשת. את השיפוטיות. את המבט הביקורתי בגוף שהשתנה. את המחשבה, בכל יום מחדש, על בגידת הגוף. את גם יוצאת אדם מאד שטחי, את יודעת...

אבל בואו נפתח את זה רגע, אם כבר בקרביים אז עד הסוף. הרי לכם אירוע מתגלגל, מתמשך, יומיומי. מדובר באדם (אני) שעושה די הרבה ספורט, ודי מכל הבא ליד. ריצה? יש. יוגה? גם. פילאטיס? ודאי. אפילו אימון פונקציונלי, ואוטוטו תיפתח הבריכה ואיתה עונת שחיית הבוקר שלי. כמעט שאין יום בלי משהו. הגוף עובד. ועם זאת, כאילו בהתרסה, מהמראה ניבט אלי גוף שאני לא מכירה. לא זה שאתו הגעתי לכאן.

עד לפני שנים בודדות עוד הייתי מסתכלת על נשים מבוגרות ממני, וחושבת לעצמי שאני תמיד אשאר באותם הממדים ובאותן המידות. מה הבעיה? קצת ספורט, קצת שליטה עצמית והכל בשליטה, הייתי חושבת. וואלה, תתפלאו אבל מסתבר שלא הכל בשליטתנו.

כי הנה, בלי להרגיש, חוץ מבעל, שלושה ילדים, כלב, חתולה, בית, משכנתא, עבודה והחיים עצמם, הצטרף אלי לחיים, בלי הזמנה ובלי סימנים של "אני כבר הולך רק קפצתי להגיד שלום", מן גוף שהקיף ובלע את ההוא שפעם היה אני.

ועכשיו אני תפקידי, לנגב לי את הדמעות, ולעשות עם עצמי עבודה מסוג אחר. לקבל ולאהוב אותו, ואם לא לאהוב, אולי פשוט להפסיק כל כך לראות אותו. שחררי.

בשנה האחרונה אני מתרגלת יוגה. זה משהו שלא עשיתי לפני כן וחוץ מלהתחזק מאד, המתנה הגדולה שאני מקבלת מהיוגה, היא איזו דרך לקבל את עצמי, לאהוב, לראות את מה שאני כאן ועכשיו, ולא ממקום שיפוטי. לראות את עצמי כשלם, וממש לראות את הדברים הטובים בשלם הזה. ולהיפרד בכל הכוח מהתחרות הלא הוגנת שגזרתי על עצמי, בין מי שאני היום ומי שפעם הייתי.

תחרות לא הוגנת, אין לי שום סיכוי לנצח במדדי הגוף, האתגר הוא פשוט לוותר על התחרות ההיא. שחררי.

כן, לפני שלוש שנים אישה אחת, שני הדר, עשתה חצי מרתון. היא לא הייתה אדם יותר טוב, אפילו לא אדם יותר מוצלח, ממי שאני היום. אגב, היא גם לא הייתה פחות טובה או מוצלחת. היא הייתה מישהי, שלפני שלוש שנים יכולה הייתה לעשות חצי מרתון. והיום, אני מישהי שלפני שבוע רצה 10 קילומטר בדם, יזע ודמעות. והיום? היום נשברתי אחרי חמישה קילומטר. יאללה, שחררי. 

חג חירות שמח!

שני הדר כותבת סיפורים קצרים לאנשים, על עצמם ועל אחרים, מעצבת הבית של "חיים בעמק" ובעלת האתר והבלוג "בול בפוני |  bool-baponi.co.il