בלאק פריידיי


"אנחנו צריכים ספה חדשה, אסף. פדיחות להביא אנשים ככה הביתה. בוא נקנה מחר. יש עכשיו מבצע לבלאק פריידיי בחנות הרהיטים בביג."

"לא צריך. ההורים שלי החליפו סלון בדיוק. אני מארגן לנו ספה חדשה תוך יום."

"אבל איך תביא אותה עכשיו מרמת הגולן, הובלה?"

"תשאירי לי את זה."

"בוא נקנה ספה חדשה. בחייאת...-"

"הילדים ילכלכו לך אותה בנזלת, שוקולד ורוק תוך חודש. סתם נזרוק כסף לפח. תהיה לך ספה אחרת, סמכי עליי."

---------------

זאת הייתה עבודה לשני אנשים. מצאתי חבר שחייב לי טובה – איתוש, והוא נאלץ לנסוע איתי להורים, לרמת הגולן.

"היא כבדה, הספה של ההורים שלך?" הוא שאל, מודאג.

הסטתי את העיניים מהכביש ובחנתי את איתוש לשנייה. הוא היה גבר בן 30 בגוף של תלמיד כיתה ו'.

"אל חשש, איתוש. נסתדר. הרוב שם זה כריות, כמה כבד זה כבר יכול להיות?"

------------------

הבעיות התחילו כבר בשלב ההעמסה. הגג של הפז'ו היה משמעותית קצר מספה ארוכה של שלושה מושבים. איתוש התלונן שהוא פרק את הכתף ונאלצתי לקשור את הספה לגג של האוטו בכוחות עצמי. לא היה ברור האם הרכב מסיע את הספה, או להפך. נפנפנו לשלום להוריי שנפטרו מהספה המיותרת שתפסה להם מקום בגינה, ויצאנו לדרך. הקשרים שעשיתי התרופפו אחרי כל ברקס בכביש. ברמזור הראשון עצרתי מהר מדי והספה גלשה מהגג וכמעט נפלה מהאוטו. איתוש היה בלחץ. יצאתי מהאוטו וחיזקתי את החבלים בזריזות, בזמן שכל המכוניות מאחורי צופרות.

"זהו, מעכשיו הפלגה שקטה עד רמת גן", אמרתי לאיתוש, שעדיין נראה מודאג.

לרוע מזלנו, זה היה יום עם רוחות עזות, וכשיצאנו לכביש הראשי והתחלנו לנסוע מהר, הרגשתי באמת כמו בהפלגה, כשהספה על הגג שלנו משמשת בתור מפרש לא ממש מוצלח. הרוח זרקה אותנו לכיוונים אקראיים.

"תראה, כבר נתניה." אמרתי לאיתוש, מנסה להרגיע אותו, בזמן שהאוטו שלנו מזגזג בין הנתיבים וכל הנהגים צופרים ומקללים אותנו בפנטומימה.

ואז זה קרה. אפילו לא שמתי לב בהתחלה. אם איתוש לא היה צווח פתאום, הייתי ממשיך כך עוד כמה קילומטרים. הספה נעלמה מהגג של האוטו.

"שיט, אסף, מה אם פגענו במישהו"?, אמר איתוש המבוהל.

"במי אנחנו יכולים לפגוע. בנאדם רואה ספה ענקית שנופלת על הכביש, הוא עוקף אותה וממשיך לנסוע. הכל בסדר", ניסיתי להרגיע.

נאלצנו לחזור ברוורס על השוליים. מצאנו את הספה כשהיא חוסמת את הנתיב השמאלי ומאחוריה עומדת משאית להובלת רהיטים. יצאו ממנה שני בחורים אוקראינים עצבניים. כל אחד שני מטר. ניסיתי להיזכר איך אומרים סליחה ברוסית והאם בכלל רוסית זה כמו אוקראינית...

"אתה דביל?" שאל אחד מהם במבטא כבד.

"כן!" איתוש ענה במקומי. "וגם אני דביל. ספסיבה שאנחנו דבילים". הוא שפשף את הכתף הפרוקה שלו.

---

רבע שעה מאוחר יותר נסענו בשתיקה מאחורי משאית ההובלה עם האוקראינים שהעמיסו עליה את הספה שלנו. הבאתי להם 543 שקלים על ההובלה וגם על זה שלא ירביצו לנו. שתקנו.
---

המובילים פרקו (או ליתר דיוק זרקו) את הספה ליד הבניין שלי ברמת גן ונסעו. יצאנו מהאוטו. הספה נראתה פחות טוב ממה שהיא הייתה לפני כמה שעות.

"טוב, מכאן אתה מסתדר לבד?" איתוש הסתובב ללכת. 

"זה קומה שלוש בלי מעלית. איך מסתדר לבד? בשביל מה קראתי לך?"

במשך 40 דקות ניסינו להכניס אותה לתוך הבניין, אבל זה לא הסתדר. ניסינו מכל זווית אפשרית, בתנופה, בלחץ, משיכה, דחיפה וגם צעקות. זה נגמר בבעיטות. בשלב מסוים שמענו "קנאק" ומשהו השתחרר. איתוש דחף את הספה קדימה והיא נכנסה לבניין. הבד נתפס במשקוף ושסע עמוק נפער בכל הכריות. "הצלחנו!" הוא צהל.

בחנו את הרהיט הפצוע שהצלחנו להשחיל ללובי של הבניין. מסגרת העץ נשברה בכמה מקומות והספה הארוכה דמתה לאקורדיון שבור.

"מה עכשיו?" איתוש שאל, מנסה לדחוף קפיץ שהשתחרר בחזרה לתוך הכרית.

"לפח..."

---

חזרתי הביתה מובס.

"איפה היית? התקשרתי אליך", אשתי יצאה מהמטבח.

"נסעתי לעזור לאיתוש לסדר משהו. סיפור ארוך."

"תקשיב, בת דודה שלי מנהריה מחליפה ספות בדיוק. יש לה בול כמו שלנו. חשבתי על זה ונראה לי שאתה צודק. חבל עכשיו להשקיע בחדש."

"ניסע לביג..." אמרתי.     

"אבל הילדים...נזלת, שוקולד, רוק..."

"בלאק פריידיי. ניסע לביג..."


הכותב, לאון ריסקין, הוא מלחין ביום וכותב סיפורים קצרים בלילה, בן 36 ממעלות, עיירה ציורית ומנומנמת אי שם בגליל