האם הוא באמת רוצה? אזור הנוחות במסווה של ביחד


היא התיישבה מולי, שערה הארוך גולש על כתפיה ועיניה מביטות בי כמבקשות תשובה. שנות הארבעים המוקדמות לא ניכרו עליה וחיוכה הביישני חשף בפניי ילדת שמש שובבה שאיבדה את הניצוץ ומבקשת להשיבו בחזרה אל חייה. "אני בזוגיות", סיפרה, "יש לנו שני ילדים בני 9 ו- 6, ממש חמודים".

"אתם נשואים?" שאלתי. "לא, אבל...אנחנו חיים כמו זוג נשוי", אמרה.

פה המקום לציין כי יש זוגות אשר דרך מסוימת מתאימה להם ויש זוגות שהיא מתאימה רק לאחד, ופה מתחילה הבעיה, השבירה, ההתעלמות מן הצורך הבסיסי הטמון במבנה האישיות שלנו, התעלמות מן האמת הפנימית, האמת שלנו.

"למה אתם לא נשואים?" פניתי אליה בשאלה.

"זו אני", אמרה, "לא לחוץ לי והוא זורם עם זה".

"זו את? את בטוחה? כי על פי מה שאני רואה אצלך במפה מאוד חשוב לך מיסוד, יציבות, מסגרת, ושהדברים יהיו ברורים לחלוטין ולא תלויים באוויר כנתונים לרחשי הגורל".

היא השתתקה. עיניה העציבו. "אני יודעת", אמרה. "אני יודעת. אז למה הוא לא מציע?" הפנתה אלי את השאלה. "זו אשמתי. זאת אני שאמרתי שאני לא רוצה. נכון שאמרתי ועדיין, יכול להיות שהיה לו נוח עם זה?"

"ואולי זה היה מתוך הפחדים שלך? אולי הרגשת אותו וידעת שהוא לא רוצה? פחדת שהוא ילך... פחדת לאבד זוגיות. בהיכרות של כל כך הרבה שנים אנחנו מרגישים את הצד השני ויודעים בדיוק מה הוא רוצה מבפנים", הסברתי.

היא נעצבה שוב ואז זה יצא ממנה והשאלה נזרקה לאוויר: "מה לעשות? לעזוב אותו?"

"ההחלטות הן שלך יקירתי", אמרתי בחיוך, "אני רק משקפת את הרצון האמיתי של נשמתך. עלייך להיות נאמנה לה ולאמת הפנימית שלך שהיא האותנטיות הגבוהה ביותר ורק דרכה נוכל להיות שלמים בהחלטותינו ובדרכינו".

לאחר מספר ימים היא התקשרה. מיד זיהיתי את קולה השובבי, רק שהפעם נוספה בו רעדה קלה ותחושת חוסר ביטחון אשר אחזה בה לפתע כאשר פני הדברים קיבלו בהירות. "מעולם לא חיינו כזוג", היא אמרה. "כל אחד היה נאמן לאינדיבידואל האישי שלו והייתי בטוחה שזוהי הדרך, הייתי בטוחה שאני אישה מודרנית, עצמאית, חיה את החיים הכי נאורים שיש. עכשיו כשאני חושבת על זה, הכאב בעיניים של אמא שלי היה חודר ומכה בי, יוצר בי תחושה לא נוחה, התכווצות של הבטן. כל כך כעסתי עליה, מה היא מבינה? התעלמתי, זלזלתי, אמרתי לה שאנחנו לא אותו דור ושהיום עושים את הדברים אחרת".

"נכון יקירה, היום עושים את הדברים אחרת. היום אנחנו מבינים כמה ערך יש בהתבוננות ובהקשבה לרצון הנשמה", אמרתי.

היא שתקה. גם אני שתקתי. לו הייתה לידי הייתי נותנת לה חיבוק גדול ואוהב ולו רק על האומץ לקלף את הקליפות, להוריד את המחסומים ולפגוש בגרעין החי.

"הגרעין החי", כפי שאני קוראת לו, הוא המקור הראשוני של מי שאנחנו ומתוכו אנו צומחים והופכים לעץ רחב ענפים המוציא פירותיו לעולם. ואם רק נאהב אותו ונשקה אותו ונטפח אותו על פי צרכיו, ללא בושה או ניסיונות להסתיר את יופיו, אנו ניחשף לאור השמש החמה, ובמלוא הדרנו נזרום עם רוחות השינוי ונהיה בנוכחות מלאה.


הכותבת, אילנית שטיין, היא פסיכולוגית ומתקשרת | shtein.ilanit@gmail.com