הגיגים על מנהיגות - טור אפריל 2019


לא אכנס כאן לתהליך שהוביל אותנו לבחירות האחרונות – הטור הזה אינו פוליטי. יחד עם זאת, זו הזדמנות לעשות קצת סדר בהבדלים המהותיים שבין סגנונות מנהיגות, בטח בין מנהיגות צבאית ובין מנהיגות אזרחית, שאת שתיהן אני מכיר היטב, הן כאחד שמגיל 19 הוביל פקודים, והן כאחד שמוביל היום תכנית מנהיגות בהקשרים חינוכיים.

מנהיגות צבאית היא ייחודית. יש לה מאפיינים משלה, ובעיקרם חשוב לזכור שמנהיג צבאי מוביל קהל שבוי – הוא מוביל חיילים וקצינים. בצבא, בכל היררכיה, יכולים להיות דיונים, ויכוחים ומחלוקות, אך בסופו של עניין ההחלטות אינן דמוקרטיות. מנהיג צבאי יכול לפסוק כנגד דעת פקודיו ולא תהיה עליו שום ביקורת – זו סמכותו ואף אחד לא מערער עליה אף פעם.

אכן, מנהיג צבאי מוביל אנשים, הוא נדרש לראייה ארוכת טווח, אך של שנים בודדות ולא מעבר. מנהיגים צבאיים לא מתמודדים עם תחרות, לא עם מנהיגים אחרים, והם לא מאותגרים על ידי כפיפים. מנהיג צבאי הוא מנהיג בלתי מעורער וגם האמון בו הוא טוטאלי. הוא עובד קשה, נלחם, משלם מחירים עצומים ברמה האישית, ולעתים גם גופנית, הוא נדרש לאומץ קרבי ולתעוזה מבצעית, אך בסופו של יום, הוא לא זה שמשלם את הצ'ק שעליו הוא חותם.

מנהיגות צבאית אם כן, היא בעלת מאפיינים ייחודיים משל עצמה, ובעיקר אינה מאותגרת באופן מהותי על ידי אף היררכיה מעליה או תחתיה, ודאי לא בדרך שמסכנת את עתידה באופן מהותי.

מנהיגות אזרחית לעומת זאת הינה מנהיגות מסוג אחר לחלוטין. המנהיג האזרחי כפוף לביקורת עצומה, הן מנהלית והן ציבורית, שלא לומר תקשורתית. אף איש צבא אינו חשוף לרמת ביקורת כזו. לא בכדי מנהיגים צבאיים נתפסים בד"כ "נקיים" יותר ולו רק בשל העובדה שהם אינם מצויים תחת הזכוכית המגדלת הציבורית והתקשורתית, בטח לא בעשייה הביטחונית שלהם.

הצורך של מנהיג אזרחי להתמודד עם אתגרים פוליטיים מכל כיוון ומכל מרחק היא יומיומית. שום דבר במנהיגות אזרחית אינו מובן מאליו. כפוף יכול לאתגר את זה שמעליו בלי סוף, ולא אמרתי עוד מילה על הסביבה שהיא בעיקרה תחרותית, כיוון שכל אחד מה"שחקנים" רוצה להיות למעלה. מנהיג אזרחי נמדד כל הזמן ועל כל דבר. ככל שהוא בכיר יותר בהיררכיה, כך הוא נמדד ביותר פרמטרים. מעל הכול, מנהיג אזרחי חייב להיות מנהיג דמוקרטי, משמע שהחלטותיו, בסופו של יום, כרוכות ביכולותיו לשכנע: פוליטיקאים, בעלי עניין, מדינאים, ראשי ארגונים, ובעצם את מי לא. מנהיגותו מובאת בפני הציבור והציבור נדרש להחליט אם לבחור בו או לא. מבחן הציבור הוא המבחן הקשה ביותר, התובעני ביותר והאכזרי ביותר, בטח במדינה כמו ישראל.

מנהיגותה של ישראל נשענה שנים רבות על אנשי צבא, ולא בכדי – הביטחון הוא אתוס ישראלי ארוך שנים, יש אומרים שאפילו מימי התנ"ך. אנחנו עם שורד. דורות על גבי דורות. בחלק מהמקרים הפכנו את זה למיתוס. אנחנו מחפשים גיבור, וטבעי שזה מתחבר לעשייה ביטחונית. לכן, כל המאבקים שראינו בחודשים האחרונים טרום הבחירות היו הגיוניים ומחויבי המציאות. השאלה מי ינהיג אותנו ומה תהיינה דרכיו היוותה נושא לוויכוח נוקב ולגיטימי, שהפך לעתים לאישי ולא ענייני. אך בדמוקרטיה ההכרעה היא של הציבור ורק שלו, שהרי מי שהביא את הדמוקרטיה לעולם – לשם הוא כיוון. והציבור אמר את דברו.

לאחר תקופה סוערת ולא פשוטה של מאבקים חברתיים, אנו יכולים להיות גאים בדבר אחד, ואולי הוא החשוב מכל – שניתנה לנו הזכות לבחור, וזה, בעולם של היום, לא מובן מאליו.

הכותב רונן איציק הוא אל"מ במיל', חוקר יחסי צבא וחברה, מחבר הספרים "האדם שבטנק" ו"פרישה - מעבר הכרחי" | ronenits12@gmail.com