ההיית או חלמתי חלום? 20 שנה לבאג 2000


בהתחלה נזרקו מילים עלומות לחלל הדחוס של מסדרונות החברה. "Y2K, Y2K, מילניום, Y2K", לחשו המילים. ואני דימיתי שאני שומעת "את לא מבינה כלום, זה דברים שאת לא מבינה בהם כלום, ששש, Y2K, מילניום, תמשיכי ללכת, את לא מבינה בזה כלום".

אחרי שנוכחתי שהמילים האלו כאן כדי להישאר, לפחות לחודשים הקרובים, ובהיעדר נושאים אחרים לשיחה עם חבורת הגברים שהייתה אז רובם המכריע של האנשים מהעבודה שלי, החלטתי, אתם יודעים, טיפה להתעניין.

הימים היו ימי "הבועה" - בועת ההייטק - בהם תחת כל דוט קום רענן נולדה חברה שהציעה פתרונות כאלו ואחרים שבלעדיהם חיינו, ככל הנראה, לא יכולים היו להיות יותר חיים.

כולם היו אז בהייטק. מי שלא עבד אז בהייטק, חלם לעבוד בהייטק, או עסק בהכשרת עצמו בקורסים מזורזים לקראת העבודה בהייטק. המשק כולו היה כמרקחת הייטק. מכוניות בליסינג תפעולי שטפו את כבישי הארץ, מילים כמו אופציות, מהנדסים, תוכנה, חומרה, CEO, מנכ"לים, סמנכ"לים ופאונדרים וטיסות לחו"ל, החליפו חלומות ישנים להיות רופאים או עורכי דין. אנשים בנו בתים על אופציות. ילדים מהכיתה הפכו מיליונרים ברבע שעה.

כל יום בשעה ארבע אחה"צ, השתררה דממה במסדרונות החברה. "איפה כולם?" שאלה ילנה המנקה אותי, שהייתי אז, בדיוק בארבע, סרה אל פינת הקפה, להכין לי נסקפה גדול, עם הרבה חלב ובלי סוכר, ולצדו הייתי מכינה לי מידה מדויקת של כוס חד"פ לבנה, מלאה בעוגיות עבאדי. אפשר להוציא את הבחורה מהקיבוץ אבל ארוחת ארבע זה ארוחת ארבע, ויש רק שעה אחת לארוחת ארבע.

"כולם בנאסד"ק", הייתי מחייכת אל ילנה חיוך מלא חשיבות, של אחת ש"את יודעת ילנה, פה זה הייטק פה, פה אנשים עושים את המכה".

כן, בארבע אחה"צ, כשהיו נפתחים שערי השמים של נאסד"ק והמסחר היה מתחיל, האנשים מרופדי האופציות היו נצמדים אל מסכי המחשב, עוקבים בדריכות אחר מצב המניה של החברה שלנו, שוקלים אותה, מודדים גובה, מחסנים, מעלים אותה על האחוזון, משווים לילדי השכנים, המניות של החברות המתחרות, ובונים מגדלים באוויר.

ואז החלו השמועות להתרוצץ. "זה יהיה סוף העולם. איך לא חשבו על זה קודם? Y2K מופיע בחזיונות של נוסטרדמוס. העסק גמור. קץ המילניום יהיה גם קץ האנושות".

בעברית קראו למשבר הממשמש "באג 2000". אני אחסוך מכם את הפרטים הטכניים. זה ארוך אם כי לא בלתי מעניין. טו מייק א לונג סטורי שורט, זה היה עניין של מספרים, של הגדרות, ושל תכנות. אמרתי לכם, ארוך ומסובך.

בזווית האישית, העולם שלי באותם ימים היה שונה בתכלית מחיי כיום. קשה להפריז בתיאור הפער, בין מכנסי הבד המחויטים של אז ובין הטרנינג שאתו אני עובדת היום. בין הנוף מחלון המשרד שלי בחברה (והיי! היה לי חלון!), של אספלט ובנייני זכוכית, לבין הוואדי הירוק, שפרות וסוסים מנקדים אותו, הנוף שניבט אלי מחלון הסטודיו שלי היום.

אלו היו החיים שלי אז. כמו רבים מאד במדינה, שזה היה העולם שלהם, מצאתי עצמי ממש דואגת לעתידנו, ולאו דווקא בגלל שכבר דצמבר ובקושי יורד גשם. מה יהא עליך, באג 2000? ככה, ברגע אחד, כל מה שבנינו כאן, ככה הכל ייגמר?

ממקום מושבי בדלפק הכניסה לחברה, הייתי צופה בהם יורדים מקומת המתכנתים, זוגות זוגות, לארוחת הצהריים. תג הזיהוי שהיה גם מפתח הכניסה לבניין, כרוך על צווארם בסרט כחול, מסמל "אנחנו בהייטק, אנחנו הדבר עצמו". בשקט הם היו משוחחים, שיחות שהיו מתחילות ביציאה מהקיוביק, נמשכות במורד המדרגות ועד התור לשניצל ולאורז, או אולי היום יהיה משהו אחר לארוחת הצהריים? "צריך כבר להחליף את הקייטרינג", הם היו עוצרים שיחת ברגים של הייטק, חשובה ממש קרוב לוודאי, אבל לא חשובה יותר מהצורך להתלונן, שוב, על הקייטרינג.

אני הייתי כורה אוזניים לשיחות המשמימות שלהם, "שיחות ברגים" נהגתי לקרוא להן, נעה בין הרצון העז להיות חלק, להבין משהו בברגים של ההייטק, ובין ההבנה, כבר אז הבנתי, שהם מדברים "ברגית" כדי לחמוק מהאפשרות של שיחות אינטימיות יותר. הם הרי גברים, בואו.

כשהחלו הלחישות, בברגית, אודות הדבר שממנו כולנו מעתה והלאה צריכים לחשוש, עד היום הקובע שאחריו בטח נחדול מלהיות, ניסיתי בכל מאודי להבין, מי אתה באג 2000? מה פשר הקוד הזה - Y2K? ומה עוד לא הספקתי לעשות לפני שנגמרים החיים האלה?

כשהבנתי שהחיים האלה אוטוטו נגמרים ואני לא יכולה עוד, למרות מנעמי ההייטק, לשאת את הרעיון שיום העבודה שלי נגמר, תמיד, בחושך, ויש ים בחוץ, וטבע, וכל החיים עצמם, זה היה הרגע שבו החלטתי להתפטר.

איך זה נגמר בסוף? כולם יודעים. Y2K היה ועבר, שומדבר משמעותי לא התרגש עלינו, והדבר היחיד, עשרים שנה אח"כ, ששוב מתרגש עלינו, הוא סבב בחירות שלישי, תוך פחות משנה. ואולי בכלל, זה באג 2020.

הכותבת, שני הדר, היא אשת תקשורת, כותבת, יזמית חברתית וקהילתית. בעלת האתר והבלוג "בול בפוני" | shani@bool-baponi.co.il