טקסי אבלות בראי היהדות החילונית-הומניסטית


במסורת היהודית אנו מוצאים מחשבה המגיעה מהבנה בלתי רגילה של פרט וקהילה, בין ובתוך מעגלי החיים ולוח השנה: מלידה, דרך השבת, חגים ומועדים, ועד טקסי מעבר אישיים.

אחד מטקסי המעבר האישיים הוא טקס הפרידה מאדם יקר - ההלוויה. בנושא אבלות מנחה אותנו המסורת היהודית וכמו מלווה אותנו ותומכת ע"י קביעה של זמנים ומסגרת. ימי השבעה נועדו לעטוף את האבלים מקרוב ולקיים את מצוות ניחום האבלים. בשבעת הימים הראשונים הללו האבדן עדיין לא נוכח ממש. אנחנו יודעים בשכלנו שיקירנו איננו, אבל עדיין לא מרגישים את חסרונו, שהרי לא מזמן עוד היינו אתו, דיברנו, דאגנו, תכננו. בימי השבעה הבית הומה אנשים, שעות רבות משעות היום האבלים אינם לבד וסביבם המולה. לכאורה, ניתן היה לצפות שדווקא בימים האלה יתנו לשקט מקום של כבוד, להתכנסות, לאבל, אבל לא. הנוהג נוצר מתוך חכמה אנושית שיודעת ששקט ולבד יהיו בהמשך, ושעכשיו נכון להיות ביחד.

בתום השבעה מתחילה מסגרת 30 הימים. המסורת היהודית מנחה אותנו אחרי 30 יום לצאת ולהתמודד עם החיים והחלל שנוצר. מה שהיה לא יהיה עוד, אבל החיים חזקים ומחכים לנו. מתחילים לבנות שגרה אחרת, דומה אבל שונה, יודעים בוודאות שתהיינה עוד שמחות לצד הגעגוע.

המסורת היהודית למדה והכירה בצורך לציין את מות יקירנו ביום השנה למותם, וכך, בכל שנה, מהווה יום הפטירה נקודת ציון בחיים, יום שבו שוב נעצרים ומעלים את זכר ההולך, שממשיך ללוות אותנו במחשבות ובנקודות בהן השפיע עלינו בחייו.

אך לפני כל אלה ניצבת המשפחה מול טקס הפרידה מהאדם הקרוב, ההלוויה. זהו טקס בעל משמעות רגשית-אישית רבה. מספר שעות לא רב עובר מהרגע בו נודע דבר המוות, לרגע בו יתקיים טקס הפרידה, ועד אז צריך להיערך: להודיע, להחליט מתי ואיפה, להכין את מקום המפגש לאחר ההלוויה, לחשוב ולהתחשב בפרטים רבים נוספים.

ומה על הטקס עצמו? טקס חד פעמי ומשמעותי, מה ייאמר בו? מי ידבר? איך בדיוק נרצה שייראה? איזו תחושה נרצה שישאיר?

האם צדק קהלת כשכתב ש"אין זיכרון, לראשונים; וגם לאחרונים שיהיו, לא-יהיה להם זיכרון--עם שיהיו, לאחרונה"? האם לאדם הנפטר מהעולם הזה אין טביעת אצבע, בנו הנשארים? התשובה שלי לשאלה הזאת ברורה: אין לנו קיום ללא ההטבעות שהשאירו בנו הורינו וקרובי משפחתנו, חברים ומורים מהדרך. כל אלה עיצבו את מי שהפכנו להיות, ועכשיו, כשאנו עומדים בפני מי ששותף למי שאנחנו, איך ניפרד ממנו כך שנהיה שלמים, שבאמת נסגור מעגל של חיים?

יש הטוענים שמקומם של טקסים בכלל איבד את ערכו בחברה המודרנית, ושאנחנו הרבה יותר שכלתניים מאשר רגשיים. האמנם וויתרנו על טקסים וטקסיות? במבט כללי סביב יכולים כל אחד ואחת לראות שהתשובה לכך שלילית. לפעמים נראה שיש אפילו הגזמה בחשיבותם של טקסים, מה שמלמד אותנו על הצורך האנושי בהם. אם אנחנו עוסקים בטקסי הלוויות, גם כאן יש הטוענים שטקסי הלוויות אישיים מקורם בחשיבות המקום שהלך ותפס האינדיבידואל בחברה המודרנית, לעומת הזהות הקולקטיבית שהייתה מרכזית יותר בעבר, גם בחברה המסורתית וגם בחילונית. כמובן שלתהליך הזה של ה"ייחודי והאישי" בתוך הקולקטיב, תרומה חשובה לעיצוב טקסי חיים אישיים, ובכל זאת, הספד אישי אינו עניין חדש כלל. אנחנו מוצאים אותו במקורות קדומים ביותר, כשאולי המוכר מביניהם היא הקינה שנשא דוד ליהונתן. אחרי שמתאר דוד את מהלך הקרב והגבורה הוא אומר: "... צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים. אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה" (שמואל ב' פרק א, פסוקים כו-כז). היש הספד אישי יותר מזה?

בטקס ההלוויה אנחנו נפגשים, אולי בפעם האחרונה, באופן כמעט מוחשי, עם האדם ממנו אנחנו נפרדים. בנקודת המפגש אנחנו נמצאים יחד, הנפטר ואנחנו עצמנו. לשם, אל נקודת המפגש הזאת, יש לכוון את מעמד ההלוויה, שיהיה אישי ומשמעותי, שיהיה נכון וראוי.

הכותבת טלי גורן ספיר היא רבה חילונית הומניסטית המתמחה, מלווה, מעצבת ומנחה טקסי אבלות | לעמוד הפייסבוק של "קול חיים"