יומולדת אש


והוא בכלל רק רצה לחזור הביתה בשלום, לראות שוב את הפועל מפסידה.

ההורים שלו נסעו. וגם אם לא היו נוסעים, הוא עסוק. לחבר שלו יש יומולדת, והוא יישן אצלו.

כבר הרבה זמן שהוא לא בא איתם למקומות. מרגיש גבוה מדי, או רזה מדי, הם מביכים אותו בנוכחות שלהם, אמא שלו חושבת שהיא מגניבה. כשחושבים על זה, גם אבא שלו. הוא שונא שאבא שלו מנסה להתבדח עם החברים שלו. לפעמים הוא מספיק להכין אותו מראש: "אתה לא מדבר עם חברים שלי, אל תנסה להצחיק אותם, אתה לא מצחיק". ולמרות שדווקא יש, ככה לפעמים, רגעים נדירים, קטנים, שהוא פתאום גאה, או לפחות קצת פחות מתבייש, איפה שהוא יודע שאבא שלו יכול להבין דברים שאחרים לא.

הם חבורת גבוהים, הוא והחברים שלו. גבוהים ורזים, אמא שלו נותנת בהם סימנים.

פעם, כשהיה בכיתה א', התקשרו אליה כי הוא ברח בוכה מתחנת ההסעה לביה"ס. הילד שהציק לו אז, התכווץ מול העיניים שלה כשהיא הגיעה. הוא ראה את השיער שלה מתפזר מדי, למעלה, וידע שזה לא טוב. מרחוק ראה אותה מתכופפת אל הילד שהציק לו, ובקול הכי שקט שלה, באצבע דוקרת בלי לגעת, ובמבט שננעץ עמוק אל תוכו, אומרת לו שאף פעם, אבל אף פעם, אתה לא מתקרב אל הילד שלי. שמעת? הוא שמע.

ועכשיו הילד ההוא, שלפני שנים התכווץ בפחד מהעיניים של אמא שלו, עכשיו השיער שלו רעמת פרא. הרגליים שלו התארכו, הקול שלו התחלף, אבל החיוך שלו עדיין קטן ומתבייש, כשהוא חוצה את הסלון שלהם, בדרך לחדר שבו הם נדחסים, לפעמים עשרה נערים. קולות מתערבבים, ריחות. יש להם הרבה ריחות. תפתחו חלון, אמא שלו אומרת להם. דבוקה. חברים. רק בנים. כמו ענפים שנכרכים זה בזה, מתפתלים, גדלים לגובה, שזורים זה בזה, נאחזים, כאילו הצמיחה שלהם תלויה האחד בצמיחתו של השני.

היה להם בית לבד. הם ישבו בחוץ, על הדק, חגגו יום הולדת. הלילה היה שחור ויבש, ולמרות הגשם שבושש לבוא, היה קר. האש דלקה בקמין ואמא של ילד היום הולדת התקשרה, איחלה לו שיהיה לו יום הולדת שמח, ושיעבור בשלום. היא לא יודעת למה אמרה 'שיעבור בשלום'.

הם צחקו המון, כמו תמיד, ובארבע בבוקר הם נרדמו.

הוא לא יודע מה העיר אותו, מנסה לחשוב אם משהו הציק לו. זה הרי לא יכול להיות שסתם, פתאום, ברגע הזה הוא התעורר. הרי כשאמא שלו מעירה אותו בבוקר, חזק כל כך הוא עוצם את העיניים ומסתובב ומתכנס אל תוך עצמו וממשיך לישון, נרדם שוב בשניות, ועכשיו פתאום, דווקא ברגע ההוא, הוא התעורר ופקח את עיניו.

האש טיפסה במהירות, אחזה בכל מה ששעתיים קודם לכן היה דק, ופרגולה, וחצר, ובית.

הוא לא עצר לחשוב, רק צעק והעיר את כולם.

אח"כ עמדו מחוץ לבית יחפים, חלקם בתחתונים, ולא דיברו, ורק הביטו באש מכלה את הבית.

כשהכל נגמר הוא התקשר אל ההורים שלו. אבא שלו לא הבין למה רק עכשיו, איך לא הערת אותי. אמא שלו התייסרה. איפה אני כשאתה צריך אותי?

"אבא, אני צרחתי, בחיים לא צרחתי ככה". שבע מילים, אבא שלו סיפר. הוא כבר הרבה זמן לא אומר משפטים כל כך ארוכים.

בימים הבאים הוא הניח להם להרגיש, לרגע, שהוא עדיין, קצת, ילד קטן שלהם.

ואח"כ הוא רק רצה שיניחו לו. הוא לא יכול לסבול שכולם אומרים לו שהוא גיבור. שאם לא היה מתעורר, שאם לא היה מעיר את החברים שלו ברגע האחרון... לא יכול לשאת את המבטים, הטפיחות על השכם, המחשבה, מה היה קורה אם, מה היה קורה אם לא.

הוא לא גיבור, סתם אחד שהתעורר ברגע האחרון. סתם אחד שרק רוצה לראות בשקט את הפועל, שבטח שוב תפסיד. בהגרלת הקבוצות לקראת חצי גמר גביע המדינה, הוא ישב דרוך. וכשהפועל קיבלה את רעננה, הוא חייך את חיוך הגומות שלו והיה מאושר, ואני הסתכלתי עליו בלב מלא עד גדותיו, והייתי גם אני מאושרת.

הכותבת, שני הדר, היא אשת תקשורת, כותבת, יזמית חברתית וקהילתית. בעלת האתר והבלוג "בול בפוני" | shani@bool-baponi.co.il