ימים של חשבון נפש


תמרה מתעסקת לאחרונה בשאלות קיומיות. "אימא, את יודעת, אם התפוח הזה לא היה מונח כאן, כל החיים שלי היו יכולים להראות אחרת לגמרי". אני כל כך מזדהה. זוכרת את עצמי שנים, בלופים של אפקט הפרפר.

היא מספרת לי שאתמול היא ושימי דיברו ביניהן, ושימי אמרה שהיא חושבת שבגלגול הקודם היא הייתה ג'ירפה. תמרה לעומתה חושבת שהיא הייתה יונה. "זה מעניין", אני אומרת לה, "את באמת דומה ליונה".

אח"כ תמרה אומרת לשימי, שהתמרים, בגלגול הבא הם בטח יהפכו לג'וקים. כאן אני מתערבת. בכל זאת, יש גבול לדרור המחשבה. כשמדובר בעובדות מדעיות, מוטב שאני אהיה כאן כדי לעמת אותן עם החיים עצמם.

"זה דומה מה שאת אומרת לולי, רק הפוך", אני אומרת לה, משקרת בחן, בלי להתבלבל. הן עדיין בגיל שטיפה אפשר לספר סיפורים ועוד יהיה מי שיאמין. "בעיקרון, שתדעו, כשהג'וק מתגלם, הוא הופך לתמר. כשהתמר, שהוא בעצם הגולם של הג'וק, גומר להיות גולם, השלב הבא שלו זה שהוא הופך לפרפר".

הבנות מזועזעות. תמרה מודה לאלוהים (יש לה אחד כזה, שמדי פעם היא מודה לו. זה בימים שהיא מאמינה בהיותו), על כך שהיא לא אוכלת תמרים. שימי מגלה שפעם היא אכלה תמר, אבל עכשיו היא כבר לא, איזה מזל, כי לחשוב שפעם הם היו ג'וקים.

לפני כמה ימים נפלה לתמרה שן. העשירית שלה. ברצף המהיר מדי של שיניה הנושרות, לא היינו ערניים מספיק למינוני הביקורים של פיית השיניים. מפה לשם, איפשהו בשן השישית, מצאנו את עצמנו עובדים בשבילה (בשביל הפיה, כן?). בערך כל שבועיים נדרשנו אל החנות הסודית, זאת שפתוחה רק בלילה, רק עבור ילדים שיש להם יום הולדת, או עבור פיות שיניים שלא התארגנו מבעוד מועד. "לכי לישון לולי, שהפיה תספיק להגיע לחנות הסודית ועוד לחזור להניח לך משהו קטן מתחת לכרית".

פתאום, בשן השישית, נזכרנו שאדם נורמטיבי, יש לו משהו כמו 32 שיניים בפה, שאמורות להתחלף. רצוי לעצור את זה, הבנו, והסברנו לה שפיית השיניים, בעיקרון היא נותנת מתנה קטנה רק בשתיים-שלוש השיניים הראשונות, ואצלה היא פשוט טיפה התבלבלה, או שהייתה במצברוח נדיב במיוחד, ועל כל פנים, שלא תטרח הלילה לשים את השן מתחת לכרית, כי לפיה יש ילדים אחרים לבקר בלילות הקרובים. אז היא ביקשה קולה, לשים את השן שלה בתוכה למשך לילה שלם, לראות אם משהו יישאר ממנה, ואח"כ הציעה שאולי פיית ההורים בכל זאת תקנה לה מתנה קטנה. רגעים אחרונים של תום, בלי ספק.

ואני לאחרונה, במיוחד בימים אלה, מתעסקת בחשבון הנפש. אני חווה סוג של משבר כתיבה, ואולי הוא שיקוף של איזה כאוס שיש לי בפנים. אני חולמת חלומות מטורפים, מצחיקים, עצובים, מטלטלים. באחד החלומות שאני זוכרת, תמרה ישבה איתי בסדנת כתיבה. היא הייתה הילדה היחידה בין מבוגרים (ובעיקר מבוגרות) שלקחו חלק בסדנה. זה נראה היה לי הגיוני שהיא תשתתף בסדנת כתיבה, והנה – היא הייתה שם.

פתאום הצטרפו אל השולחן שלושת ילדיה של מנחת הסדנה, שני בנים גדולים ותינוקת. הבנים האכילו את התינוקת וכולם צחקו ושמחו והקשיבו בנדיבות לכולם. ואז, תוך כדי הכל, הוגשה ארוחה חגיגית. היה שם דג מפואר שהועמס לכל אחד על הצלחת שלו, והיו שם גם עיגולים של אפונה.

בהתרגשות של אנשים שדיברו והביעו ונתנו משובים זה לזה, התיישב לידי בעלה של מנחת הסדנה, והתחיל למשב גם הוא. הוא פתח באיזה סיפור מאד אישי, מאד נרגש, ואז, באיזה רגע של שיא בסיפור שלו, וכל סובבי השולחן נושאים אליו עיניים וקשב רב, ברגע הזה פתאום תמרה אמרה "מישהו יכול לקחת ממני את הדג הדוחה הזה?".

טוב, הסיפור הזה כאמור לא קרה באמת, אבל הוא התרחש בחלום שלי. ובחלומי, ברגע הזה הייתי מאד נבוכה, וקמתי מהר לקחת ממנה את הצלחת עם הדג, שהיה ממש טעים אגב, אבל היא, יש לה רשימת דברים שהיא לא נוגעת בהם. אני זוכרת את עצמי חסרת אונים. מחפשת צלחת להעביר אליה, לא רוצה לזרוק כדי לא להעליב, לא יודעת איפה לשים את הדג, לא יודעת איך למחוק את העלבון שתמרה עלבה במנחה האהובה שלי, ובעיקר בבעלה, שהסיפור שלו נקטע ברגעי השיא.

אני מחפשת תשובות בימים האחרונים. תמרה גם היא עוברת שינויים בימים אלה, ואולי לקחתי אותה איתי לסדנת הכתיבה כי זה מקום של מטמורפוזה, שאני מקווה להרגיש בטוחה בה. אולי ניסיתי לשמור עליה שם, להיות נוכחת ככל יכולתי בזמני השינוי שלה.

מה שבטוח – נראה לי שהדמות החזקה והאמיצה יותר בסיפור הזה, כמו בחיים, הייתה דווקא היא. והיא בסוף הראתה לי, מאיפה הדג משתין.

שני הדר היא אשת תקשורת, יזמית חברתית וקהילתית, כותבת ומעצבת גרפית, מעצבת הבית של הירחון "חיים בעמק" ובעלת האתר והבלוג "בול בפוני" | www.bool-baponi.co.il