ימי הרדיו


עזרא פרג', צעיר הבנים במשפחת פרג', הלך לעולמו לפני ימים אחדים. עזרא פרג', בן 71 במותו, היה מעמודי התווך של פוטו פרג', ופוטו פרג' היה ימים שהיו ואינם.

היו ימים שהיית מסתובבת עם מצלמה, שולפת אותה ברגעים מסוימים מאד, בוררת בקנאות את הפריים המדויק שתשקיעי בו אחת מתוך 32 או 36 התמונות שבפילם שלך. רגעים בודדים שנבחרו בקפידה, שאחריהם היית מפקידה בהתרגשות בדלפק של חנות הצילום את הפילם המגולגל, סגור בתוך קופסת גליל שחורה, והיית ממתינה קצרת רוח למעטפה שתגיע עוד מעט, ובתוכה התמונות.

בראשית, היו ימים של ציפייה. אח"כ נולד המושג "מהיום להיום", ואז, עם התפתחות הטכנולוגיה, מושג חדש נולד - "פיתוח תוך שעה" ומיד אחריו, אחיו הקטן, "פיתוח בחצי שעה", ואני הייתי משתאה לנוכח מהירותם של הדברים.

ביד רועדת מהתרגשות הייתי מושיטה את שובר המעטפה עם שמי לאדם החשוב שמאחורי הדלפק. קצרת רוח הייתי חוטפת את שקית הנייר ובה האוצר שחיכה שם. התמונות. לרוב, בואו נודה על האמת, ניתן היה לכל היותר למצוא שתי תמונות ממש טובות בכל שקית כזאת. אם יצאו לך חמש - שיחקת אותה באמת. אבל היינו מרוצים, ומאושרים, ושום דבר לא דמה להתרגשות ההיא, לציפייה ההיא. עכשיו רק נותר לסדר באלבום, לכתוב את תמונות חיינו.

בקרוב אנחנו נוסעים לתפוח הגדול. פעם ראשונה ביבשת אמריקה, פעם ראשונה בארה"ב. בשביל זה צריך ויזה. בשביל ויזה, צריך תמונת פספורט. בימים של פוטו פרג' ואחרים כמותו, היו גם עמדות צילומי פספורט תחת כל עץ רענן. עמדות שהיינו נדחקים אליהן, קבוצות קבוצות של חברים, חברות, זוגות, ומנציחים את עצמנו פוטו רצח. ועכשיו, לכי חפשי איפה בכלל אפשר להצטלם? עזרא פרג' שהלך לעולמו בימים האחרונים, כמו מסמל בעיני את מותו של עידן. תם עידן חנויות הצילום, ועידן עמדות הפוטו רצח, כבר שנים ארוכות מאד שגם הוא תם.

ואנחנו נכנסנו השבוע לחנות צילום, כדי להצטלם פוטו רצח, תמונת פספורט לטובת ויזה לארה"ב.

החנות ההיא שנכנסנו אליה, פעם היא הייתה עולם ומלואו. שוקקת חיים ואדם ומצלמות, ואנשים שחיכו לתורם ליד דלפק עמוס, ושקיות נייר מלאות בערמות תמונות. ערמות של הבטחות וציפיות והתרגשות.

כשנכנסנו השבוע, לרגע לא היינו בטוחים שהמקום עדיין עובד. חושך מאובק וריק קידם את פנינו ומהאפלולית הגיח, ממושקף וחיוור, הבחור שכל תפקידו היום, במקרה הטוב פעם ביום, לצלם פוטו רצח אנשים כמונו, שלקראת הקיץ מבקשים לקבל ויזה לארה"ב. תם עידן. ספוילר? הגימיק נשמר עד היום. אתה עדיין יוצא מפוטו רצח כשבידיך ההוכחה שאתה, ובכן, רוצח נמלט ככל הנראה.

***

כשגרתי לבד, בחדר בקיבוץ, הייתי מאזינה בכל לילה לפני השינה לתוכנית "ציפורי לילה" בגלי צה"ל. מכולן הייתה אהובה עלי תכנית ציפורי הלילה של דורון נשר, בכל ראשון בלילה. השיר הפותח שלה, "בת הדייג", בקולה של מרים אביגל, תמיד יזכיר לי את הימים הרחוקים ההם, ימי הרדיו. הייתי נלחמת בשינה כדי לשמוע את התוכנית, ואז צוללת אל שינה טרופה, שקולות ושירים ודברים ברקע שלה, ולא הייתי מוותרת על התמונות שעלו אז מתוך ערפול חושים, מרגישה לפעמים שאני ממש שם, בתוך הרדיו.

המון שנים חלמתי אח"כ, שיום יבוא ואני אעשה רדיו. חלמתי שתהיה לי תכנית משלי, באיזו פינה לילית חשוכה, שבה אוכל לעשות ככל העולה על רוחי. שאוכל בה לכתוב ולדבר, להגג ולשיר, ללחוש ולחלום, ובעיקר לבחור את היפים שבשירים ולשדר אותם.

איכשהו רצה הגורל ובחודשים האחרונים הזדמנה לי ההזדמנות שכבר שכחתי לחלום אותה. רצה הגורל ובערב בהיר אחד קיבלתי, לכמה רגעים קצרים, תכנית משלי, שהיא רק שלי וכל כולה בצלם ובדמות החלומות שלי. קיבלתי לרגע קצר תכנית ברדיו אינטרנטי, וצללתי והמראתי ועפתי למשך מספר שבועות. ההתנסות הייתה קצרה. נעימה ומרגשת אבל קצרה. כמו פוטו פרג', שלא יכול היה לעידן המודרני, כך גם חייו של הרדיו הזה. סוגרים את המפעל, כמאמר המשורר. סוגרים את המפעל, בואו נלך הביתה.

המצלמות הוחלפו כמעט כולן בטלפונים. הפריימים הנדירים שהיינו מצלמים בחרדת קודש הוחלפו באלפי תמונות שאיש כבר כמעט לא מסתכל עליהן, שאיש כבר כמעט לא מדפיס. עזרא פרג' היה אמן הפיתוח. היום אף אחד כבר לא מפתח והתמונות באלפיהן מחכות שנראה להן אור יום. רק פעם בשנה, ביום המשפחה, מחפשים תמונה משפחתית להביא לגן ובדרך פוגשים בתמונות אחרות. עד שאחרון הילדים מסיים את הגן…

אבל אני עדיין אוהבת את הרדיו הישן. עדיין מקשיבה לקסם האנשים שבתוכו. לרגע האינטימי שבו אדם יושב עם אזניות, לבדו באולפן, וחולם וכותב ומדבר ושר את השירים שבעיניו הם הכי יפים בעולם. ואין בעיני מרגש יותר, מלחטט בקופסה של תמונות ישנות, ולהיזכר.

שני הדר היא אשת תקשורת, יזמית חברתית וקהילתית, כותבת ומעצבת גרפית, מעצבת הבית של הירחון "חיים בעמק" ובעלת האתר והבלוג "בול בפוני" | www.bool-baponi.co.il