כשנשמה פוגשת נשמה


זה היה בשעת ערב מאוחרת. הטלפון צלצל, מספר לא מזוהה על הצג. בעבודה כמו שלי העניינים תמיד רגישים ולכן לפעמים גם השעות הן לא קונבנציונליות. עניתי.

"שלום", היא אמרה בקול רועד, "שמעתי שאת עושה גם התאמה זוגית, זה נכון?"
"כן, זה נכון, ספרי לי מה קרה", עניתי.

"הוא רוצה לעזוב את הבית, 40 שנה אנחנו ביחד, 40 שנה...יש לנו ילדים, נכדים, את כל חיי הקדשתי להם ועכשיו הוא רוצה לפרק את הכול. אני כועסת עליו, הוא מאשים אותי בהכול, אפילו בנפילה של הבן לסמים ובזה שהבן גם לא רוצה לדבר איתי בכלל. הוא אומר שזה רק החינוך שלי, הוא גם אומר שהוא רוצה לתקן אבל אני לא מאמינה לו כבר, יש לו נשים אחרות, אני יודעת", מלמלה בצער ואני שומעת מעברו השני של הקו איך הבכי מתפרץ מגרונה. "בואי מחר בערב יקירה", אני אומרת לה. "גם הוא יכול לבוא? הוא רוצה, זה אפשרי?" היא שואלת.
"זה אפשרי, בואו".

הם התיישבו מולי , שני אנשים לא צעירים שכובד החיים ניכר על פניהם. אני פותחת להם מפה ורואה אצלו עזיבה של הבית. "כבר יצאת מהבית", אני פונה אליו. "כן, נכון", הוא אומר. "לקחתי דירה במקום אחר, לא יכול להיות בבית כשהמצב הוא כזה, פשוט לא יכול".

"אתה איש משפחה, הבית חשוב לך", אני פונה אליו שוב, "אני גם רואה שהתקשורת שיש לך עם הבן טובה יותר מהתקשורת שלך", הוספתי ופניתי אל שניהם. "נכון", הוא אומר, "רק איתי הוא מוכן לדבר".

אצלה אני רואה חוסר מימוש בחייה, שהוביל לתסכול רב ואגירת כעסים שיוצאים, איך לא, על משפחתה הקרובה ועל אהוביה.

"את חייבת לעשות שינוי", אני אומרת לה, "הגיע הזמן לדאוג לעצמך ולממש את רצונותייך התעסוקתיים, הנפשיים, היצירתיים...כל החיים דאגת למשפחה, לבעלך, לילדים, והזנחת את רצונותייך שלך, ועכשיו הכול מתפרץ, עכשיו זה בעוכרייך. דבר ראשון שאת עושה הוא להרפות מהילד. את משחררת לחץ ומאפשרת לו לדבר על הקושי שלו עם בעלך בלבד. אל תדאגי, כשהוא ירגיש שאת לא לוחצת הוא יבוא וידבר אתך שוב. דבר שני, את מתחילה לטפל בעצמך, הולכת לחוגים שאת אוהבת, לוקחת קורסים שמדברים אלייך לנשמה ומרפאה את עצמך מבפנים. בעלך רוצה לחזור הביתה, אפשרי לו. המשפחה חשובה לו. בנו שוב את האמון למרות הקושי".

"נכון", הוא אומר, "אני רוצה לחזור הביתה, רוצה לבנות את האמון מחדש".

כחצי שנה אחרי, פגשתי אותה שוב, כך במקרה (או שלא במקרה) בין עגלות הקניות של הסופר. חייכתי אליה. "מה שלומך יקירה", שאלתי. היא חייכה בחזרה. "מאז שנפגשנו דברים השתנו, משהו נפתח בי, התחלתי לשים לב לעצמי, לרצונות שלי, לוויתורים, לסליחה...בעלי חזר הביתה ואפילו עם הבן אני מצליחה כבר יותר לתקשר...".

כל עוד לא נהיה קשובים לעצמנו ולמקומות שהנשמה שלנו רוצה ללכת אליהם, נחווה את המציאות כקשה מאוד. אנו רואים כל אינטראקציה זוגית - יחסים בין הורה לילד, בין קולגה לעבודה, בין בני זוג וכדומה, כהתאמה זוגית. ניתן לראות בבירור את מקום ורצון הנשמה המדויק המחפשת את הדרך לאהוב.

הכותבת, אילנית שטיין, היא פסיכולוגית ומתקשרת | shtein.ilanit@gmail.com