מאחרים לגן


--- שמונה וחצי בבוקר -----

"קדימה עידו, סיים לאכול את הכריך שלך, חייבים לנעול נעליים! יעל! מרחת כבר קרם הגנה?"

"אני מסיימת!"

"עידו, עוד ביס אחד, קדימה. שלא תהיה רעב בגן".

"זה לא טעים לי, דוד מיכאל. לא רוצה יותר".

"עידו, קדימה. אתה לא רוצה להיות חזק?"

"אבל אני אלרגי לבוטנים..."

"מה? אוי ואבוי! איך לא אמרתם לי. אוי ואבוי... מה עושים...."?

"סתאאאאם, דוד מיכאל. מה זה אלרגי, זה מסוכן"?

"עזוב את הכריך. לך לנעול נעליים".

"יעל, סיימת עם הקרם"?

"כן, אני רק נפרדת ממוקי. הוא תמיד עצוב כשאנחנו משאירים אותו לבד".

"תיפרדי ממנו מהר".

"דוד מיכאל, אני לא מצליח לנעול את הנעל הזאת".

"זה הפוך, עידו. אתה נועל הפוך".

"אני עדיין לא מצליח".

"רגע אני אעזור לך. אני מושך ואתה דוחף. קדימה. עוד קצת. עוד קצת".

"אווו אווו זה כואב".

"כמעט הצלחנו. רגע, עוד קצת. הנה, יופי. אתה מוכן. בסדר"?

"הן לא שלי, זה הנעליים של יעל. אתה לא רואה שהן ורודות, דוד מיכאל"?

"שיט. תוריד מהר. איפה שלך? קדימה, תנעל אותן, אני הולך לבדוק מה עם אחותך".

"יעל, קדימה, נעליים ויוצאים. אוי ואבוי! מה עשית לעצמך?! מה זה כל השיער הזה?!"

"זה בגלל מוקי. מרחתי קרם הגנה ואז חיבקתי אותו. עכשיו זה נדבק אליי".

"שיט, איך מורידים את זה עכשיו! איך תלכי לגן כך, כולך שערות! טוב, ננסה להוריד את זה
 ממך כשיתייבש הקרם. עידו, אתה מוכן?"

"אני לא מצליח. הנעליים שלי קטנות. נראה לי שאכלתי כל כך טוב שגדלתי".

"רגע, אני אעזור לך. הן בטוח יעלו עליך. אני אמשוך ואתה תדחוף. קדימה, עידו. דחוף את הרגל פנימה. עוד. עוד. חזק".

"כואב..."

"קדימה, עוד קצת. הצלחנו! עכשיו את השנייה. תדחוף, תדחוף. יייייופי".

"זה לוחץ לי ממש, דוד מיכאל. אאוץ'".

"לא יכול להיות שזה לוחץ לך. אתמול היית בהן והכל היה בסדר, לא? מה זה, למה אתה בכלל בלי גרביים. איפה הגרביים שלך"?

"הן בתוך הנעליים עוד מאתמול".

"תוריד מהר ותוציא את הגרביים. יעל, תפסיקי להתחבק כבר עם החתול הזה. כל הידיים והפנים שלך פרווה. קדימה, קחו את התיקים ולצאת. מהר"!

"יש לי קקי".

"אז תעשי בגן. חייבים לצאת"!

"אני לא עושה בגן".

"אז היום תעשי. בבקשה, בואו נצא".

"אבל יוצא לי".

"טוב, לכי לשירותים".

"גם לי יש".

"מה גם לך יש"?

"קקי"?

"אתה לא יכול להתאפק עד הגן"?

"קקי עכשיו".

"טוב, אתה אחריה".

"אני לא יכול לחכות".

"יעל, חכי, עידו ייכנס רגע לפנייך צ'יק צ'ק ואחר כך את".

"לא. אני כבר עושה. שילך לעשות בגינה".

"באמת אתם עושים בגינה לפעמים"?

"אני לא עושה בגינה. את משקרת"!

"יעל מהר. תסיימי".

"דוד מיכאל, ברח לי..."

"מה? שיט, בוא מהר, צריך להחליף לך, ולשטוף. רגע, אל תזוז...."

"סתאאאאם! אין לי בכלל. אפשר לצאת כבר?"

"אוףףףף... זה הכי לא מצחיק שיש, עידו. רגע, היא צריכה לסיים ואז נצא".

"אני כבר סיימתי".

"יעלי, שיט, למה כל כך הרבה נייר טואלט? לא, לא, אל תורידי את המים ככה, זה יסתום את האסלה. לכי לנעול נעליים, אני אסדר פה".

"טוב... השירותים נסתמו באופן רשמי. כל הכבוד. נטפל בזה אחר כך. קדימה, יוצאים. אוי ואבוי, עידו! למה אתה בלי בגדים"?!

"אני מוגלי! וואו"!

--- עשר בבוקר ---

"שלום, הבאתי את עידו ויעל. סליחה על האיחור הענקי. היה לנו קצת בלגן בלהתארגן
בבוקר, אני דוד שלהם וזאת הפעם הראשונה שאני מארגן אותם לגן, כך ש.... אבל בסוף הגענו".

"כל הכבוד שהגעתם, אבל עידו ויעל לא אצלנו בגן".

"מה?  זה לא גן סחלב"?

"יש כמה גני סחלב. הם לא שלנו".

"אוי ואבוי, יהיה לי התקף לב עכשיו..."

"סתאאאאם. בטח שהם שלנו. תביא אותם, הכול בסדר. מה שלומכם חמודים"?

"זאת בדיחה לא טובה..."

"הייתי חייבת. אתה נראה כל כך מבוהל שאי אפשר לעמוד בפיתוי. כנסו, חמודים, כנסו.
אגב, אולי לא שמת לב אבל עידו יחף ולבוש בפיג'מה וליעל יש אודם על השפתיים. על
הפרווה שנדבקה אליה אני כבר לא אומרת כלום. זהו, אתה את שלך עשית, עכשיו הם באחריותנו. יום טוב, חמוד. לך תשתה קפה, אתה נראה חיוור".

כשנכנסתי לאוטו, החלטתי סופית שלי יהיה רק כלב. אולי גם תוכי. אבל לא ילדים.

הכותב לאון ריסקין הוא מלחין ביום וכותב סיפורים קצרים בלילה, בן 36 ממעלות, עיירה ציורית ומנומנמת אי שם בגליל