מבט אל העתיד - טור מרץ 2019


קצב ההשתנות של העולם ב-40 השנים האחרונות הוא בלתי נתפס. לחשוב שלפני 40 שנים רק לחלקנו היה טלפון קווי בבית – והיום אנחנו זמינים אישית בכל מקום בעולם. ובכלל, הטלפונים כמעט נעלמו. עניינית, לכולנו יש ביד מחשב משוכלל שאפשר לקרוא לו בהרבה שמות, אבל זה כבר מזמן לא רק טלפון...

לפני 40 שנה רובנו גם לא טס לחו"ל. לא יכולנו להרשות לעצמנו את הלוקסוס הזה, והיינו תקועים בדל"ת אמותינו. והיום – יש כמה וכמה שאת חו"ל הם רואים יותר מפעם בשנה. ילדיהם כבר הספיקו לבקר בחו"ל לפני שחגגו יום הולדת 6.

דוגמאות למכביר יש על השינויים שחווינו, אולם כשמסובבים את הראש ומביטים קדימה, אל העתיד, לעיתים נדמה לי שאנחנו עוד לא באמת מבינים את ההשלכות. ואני לא נוגע בהקשרים של זיהום סביבה, דילול מקורות מים ומזון, התפוצצות אוכלוסין וכיוצא באלו. אני מתכוון לאורח החיים שלנו ואיך הוא יושפע מהחידושים שעל הפרק.

אחד הנושאים שאני עוסק בו לאחרונה הוא מיומנויות המאה ה-21. זה מתכתב עם חינוך אבל לא רק. זה עניין בפני עצמו.

נסו לחשוב כמה מקצועות עומדים להיעלם בעוד 10-15 שנים. למשל, מורים לנהיגה. עם כניסתם של רכבים אוטונומיים בשנים הקרובות, מיומנות הנהיגה כבר לא תהיה במקום שבו היא נמצאת, ומכאן, שמורה לנהיגה הוא מקצוע שלא בטוח שכדאי לכוון אליו את ילדינו. זה יהיה פאסה. גם לא נהגי מוניות...

באופן דומה אפשר לדבר על עשרות מקצועות שייעלמו, כמו דוורים ורבים אחרים. העולם משתנה בקצב הולך ומואץ. והשאלה היא – למה אנחנו מחנכים את ילדינו?

אקח את הדברים לעולם החינוך. אי-הנחת מהמושג "דור המסכים" מוכר. מי מאתנו לא חווה את הילד שיושב שעות מול מחשב או מסך סמארטפון או טאבלט? זה הפך להיות קאלט. זו לא תופעה. זו המציאות, זה העתיד. אגב, את המסכים יחליף עולם וירטואלי תלת ממדי. לשם זה הולך.

האם אנחנו מכינים את הילדים לכך?

לפעמים נדמה שאנחנו ממש נלחמים בזה. המלחמה הזו מיותרת. זה כמו לרוץ אחרי רכבת שיצאה מהתחנה. הקידמה עושה את שלה ולנו אין יכולת אמיתית להתנגד לה.

אז מה עושים?

נכון יהיה אם נלמד את העולם הזה ונבין לעומק מה הוא טומן בחובו. כמה מאיתנו מכירים באמת את העניין הזה? אנחנו יושבים ומדברים על זה מודאגים ומכווצים, אבל לא באמת נכנסים לעומקם של דברים. הפסיכולוגיה של גיל הנעורים דה-היום שונה בתכלית ממה שהיה כשאנחנו היינו שם. חברים, זה עולם אחר. ומכאן אני חושב שכדאי ללכת וללמוד את זה, להשתלם בתחום, להכיר את הכיוון אליו לוקחת אותנו המאה ה-21.

הדאגה מובנת, אבל אסור שתגרום לקיבעון ולהתרפקות נוסטלגית.

אני זוכר את עצמי נער בן 14 מתחנן להוריי שיקנו לי מחשב ביתי. לא היה להם יותר מדי כסף למותרות, אבל הם החליטו שהם משקיעים בזה. בהתחלה אבא שלי הצטער. הוא חשב שהתמכרתי לעניין. אני יכול להבין אותו, באמת התלהבתי. בפועל הוא פתח לי את הדלת בפני העולם החדש. אני לא מפחד מטכנולוגיה, אני אוהב טכנולוגיה. אני יודע מהם הגבולות שלה ואני מבין איפה נכון לעצור. איך אני מבין? למדתי. חוויתי. זה חלק מההתבגרות שלי.

מכאן אני פונה להורים המודאגים והלא מאפשרים: חברים, התנגדות היא לא הדרך. קראו קצת בעניין, לימדו אותו ואפשרו לדור הבא להתקדם. אני מניח שהיסודות החינוכיים שאתם משרישים לילדיכם בהיבטים של התנהגות, ישרתו אותם בעתיד בהחלטות ובמניעת התמכרות מוגזמת. מדובר בתהליך שהוא הרבה מעבר לאמונות האישיות שלנו. זהו תהליך מהיר וכדאי שנכין את הדור הבא אליו בדיוק באותה מהירות. לטובתם.


הכותב רונן איציק הוא אל"מ במיל', חוקר יחסי צבא וחברה, מחבר הספר "האדם שבטנק" | ronenits12@gmail.com