מות האלבום


ראש השנה היה בעבר אחד משני המועדים החשובים בשנה עבור תעשיית המוסיקה בישראל (השני היה חג הפסח). מדי שנה היינו מתבשרים לקראת החג וכניסתה של השנה החדשה על יבול חדש של אלבומי מוסיקה רבים ומגוונים. הטובים שביוצרים היו לא פעם מכוונים את לוח הזמן היצירתי שלהם, כך שאלבומם החדש יהיה מוכן לחג, עבור קוני המתנות שחיפשו להעניק ליקיריהם תשורה מוסיקלית לשנה החדשה.

אך לא עוד. כיום, אם תחפשו אלבומי מוסיקה חדשים שהוכנו במיוחד לראש השנה, תמצאו אלבומים בודדים בלבד לבחור מתוכם. יתרה מכך, הדור הצעיר, שפעם היה הכוח המוביל בכל הקשור לרכישת תקליטים ואח"כ דיסקים, העביר את פעילותו לפלטפורמות הדיגיטליות – רכישת מוסיקה ברשת, דרך הסלולר וע"י שירותים כמו ספוטיפיי ודומיו, ובכך הוציא את העוקץ משוק המוסיקה הישן והמוכר.

 אך השינויים הטכנולוגיים המשפיעים על חיי כולנו לא מתבטאים רק בדרך בה אנו צורכים מוסיקה. למעשה הם משפיעים על אופן היצירה ממש. המוסיקה הפופולרית עברה במאה השנים האחרונות לא מעט שינויים. אחד הבולטים שבהם התרחש במחצית השנייה של שנות ה-60, כאשר סגנונות הרוק והפופ היו בשיאם. עד אז הקדישו אמנים ולהקות את מיטב מרצם להוצאת להיטים שיכבשו את מצעדי הפזמונים. האלבומים המלאים שהוציאו, הכילו בעיקר שירים נוספים עבור המעריצים, או שבאו לתעד מופע מצליח או לאסוף שורה של להיטים ששוחררו למצעדים לאורך תקופה.

אלא שפרץ היצירה בשנות ה-60 הביא את אמני הרוק לחשיבה אחרת, שראתה באלבומי מוסיקה גם יצירה בפני עצמה. רבים מסמנים את קו פרשת המים ב- 1 ביוני 1967, אז הוציאו הביטלס את אלבומם "מועדון הלבבות השבורים של הסמל פפר" (או סרג'נט פפר בקיצור), שזכה לתהודה עולמית עצומה. סרג'נט פפר היה למעשה האלבום הראשון שניסה להיות "אלבום קונספט", כלומר אלבום ששיריו קשורים זה לזה ומהווים יצירה שלמה.

למעשה הוא לא באמת היה כזה, אך עצם הרעיון דחף את עולם הרוק כולו קדימה, והביא להכרה במוסיקת הפופ והרוק כצורה של אמנות וכבר לא כבידור זול לבני הנוער.

סרג'נט פפר היה גם האלבום הראשון שאליו צורפו מילות השירים. עד אז, אף אחד לא באמת טרח כנראה. היו בו גם שירים עם השפעות רבות ומגוונות: רוק פסיכדלי, מוסיקה הודית, מיוזיקל'ס ואפילו מוסיקה קלאסית בהשתתפות התזמורת הפילהרמונית של לונדון.

הביטלס כמובן לא עשו את המהפכה הזאת לבד. בשנים 66 ו- 67 יצאה שורה ארוכה של אלבומים, שמהווים עד היום את אבן היסוד של הרוק הקלאסי - החל ב"פט סאונדס" של הביץ' בויס שיצא בקיץ 66 ודחף את לנון ומקרטני קדימה, המשך בג'ימי הנדריקס, החברים/יריבים מהרולינג סטונס, להקת Cream של אריק קלפטון, בוב דילן, הדורס, המודי בלוז ואפילו פינק פלויד שהיו אז אלמונים יחסית, אבל כבר יצרו את אלבומם הראשון "החלילן בשערי השחר" באולפן הסמוך לזה שבו הביטלס עבדו. כולם ועוד רבים וטובים הוציאו בשנים הבאות עשרות אלבומי מופת שנכנסו לפנתיאון הרוק העולמי.

היום כל זה הולך ודועך. עולם המוסיקה מופץ דרך הדיגיטל, בסלולר וברשתות החברתיות כמו פייסבוק, אינסטגרם וטוויטר, ששבות ודוחפות אמנים אל הלהיטים הבודדים וההצלחה הוויראלית. בעשור האחרון שוק האלבומים הולך ומתדלדל והתחושה היא שההשקעה באלבום שלם כבר לא משרתת יותר את האמן, שנדרש לייצר להיט בכל חודש-חודשיים, על מנת להישאר בתודעת המאזינים והגולשים. גם אמנים שפעם עשו מעל ומעבר על מנת להוציא אלבום מרשים ומשפיע, הולכים ונוטשים את הפורמט לטובת להיט חזק שיחזיר אותם למרכז הבמה.

בישראל, מי שזיהו את המגמה ראשונים היו במקרה (או שלא) אמני המוסיקה הים-תיכונית. הם כבר לא מעט שנים עובדים על להיטים שוברי-שוק שכולם מזמזמים. הם מוציאים אמנם אלבומים, אך אלו הם בעיקר אוספי להיטים בתוספת כמה שירי בונוס למעריצים, ממש כפי שהיה אז, בשנות ה-40 וה- 50.
יהיה מי שיאמר שזאת דרכו של העולם ואי אפשר להילחם בקדמה ובטכנולוגיה. אנחנו יכולים רק להצטער שיצירות מופת חדשות, כפי שאהבנו לשמוע אז, בימים שבתקליט היה חור, כנראה יהפכו לנדירות יותר ויותר.

שנה טובה!

הכותב, אביטל גונן, הוא מרצה לתקשורת ורדיו, מגיש התכנית "הבוקר השישי" ברדיו קול רגע | avitalgo7@gmail.com