סתיו בחלונות ובלבבי


מסימני הסתיו.

לתמרה היה בוקר מהזן המאתגר ואני ליוויתי אותה ואת העיניים האדומות שלה לתחנת האוטובוס, בדרך לבית הספר. בדרך שתינו קצת משכנו באף. אני טיפה התקררתי. היא ניסתה להתגבר על הבוקר שלה.

בתחנה, כשפגשתי אמהות של כיתה א', הבנתי פתאום שיכולים לעבור ימים ארוכים בלי שאני אצא החוצה, בלי שאראה אף אחד. עד לפני כמה חודשים עוד הייתי מנפנפת אל החלונות הכהים של האוטובוס. עוד הייתי מדברת כמה מילים עם ההורים האחרים שמלווים לתחנה, שגרת בוקר.
את השנה הזאת היא התחילה בללכת לבד לתחנה. היא כבר גדולה וכבר ממש לא נחוצה שם נוכחותי, רק שהבוקר הזה היה טיפה שונה.

כשיצאתי החוצה, הרגשתי פתאום שכבר סתיו בחוץ. בבוקר הכי מרגישים את זה. פעם הייתי נהיית עצובה עם בוא העננים, אבל אז התאהבתי בהם.

הימים - ימי ראשית ספטמבר, תחילת כיתה ט'. בוקר ואני משֹתרכת עם ערימת נערים בני גילי על הדשא הגדול, מחדר האוכל אל עבר האוטובוס הצהוב, ששוב ייקח אותנו לביה"ס. נגמר הקיץ, נגמר החופש הגדול. תוגה באוויר.

יותר מהכל אולי, הייתה התחושה המורבידית מתגנבת אל הלב שלי, בכל פעם שהימים התחילו להתקצר והחושך היה יורד עלינו, בכל יום מעט מוקדם יותר.

הייתי ילדה של קיץ. של ים ובריכה, של חופש. החורף הפחיד אותי. רעמים, חושך. אבל היה עוד משהו, שהלך ותפס מקום יותר ויותר רחב בארון הפחד שבלב שלי.

מה את יותר? פחדנית או קיבוצניקית? ואם את קיבוצניקית, מה הכי חשוב לך?
גשם. הכי חשוב לי שירד גשם. מפלס הכינרת. אני ממש זוכרת פחד קיומי, בכל פעם שהייתה מסתמנת עונה שחונה ומפלס הכינרת ירד. מה יהיה עלינו? אם אין מים בכינרת, מה יהיה עלינו?

העננים ואני - זה קצת כמו עם סלרי. התחלתי לאהוב סלרי ביום שמישהו אמר לי שזה בריא. מה שבריא - אני פותחת לרווחה את דלתי לקראתו. משכנעת את עצמי שהוא ואני זאת אהבה. ככה התחילו יחסיי עם החורף. גשם זה טוב לשדות. גשם זה טוב לכינרת. ברוך הבא חורף, התגעגעתי, אני ממש אוהבת אותך.

ביום ההוא, עשב דשא ירוק מלטף את כפות הרגליים היחפות שלי. בשמיים נקשרים עננים ראשונים, ואני מרימה ראש, מסתכלת להם לאפור שבעיניים, ופתאום הם כבר לא מפחידים אותי. פתאום הם יפים בעיני. פתאום אני מתאהבת.

אח"כ מבשרי הסתיו הלכו ותפשו מקום משמעותי בלב שלי, במקום שבו כמוסות אהבותיי הגדולות, אלו שהיו ויהיו שם תמיד.
למשל החצב. אני יכולה גם היום, יום יום במשך עונת סתיו שלמה, לעקוב אחר חצב. למדוד בעיניים את הפריחה העולה כלפי מעלה, הפרחים הקטנים בתחתית, שאתמול עוד פרחו והיום הם נובלים, מפנים מקום לחדשים. מלמטה עד למעלה, בחוט רקמה אדום היינו מסמנים את פריחת החצב, כל יום בחוט חדש, מעט גבוה יותר מזה של היום שעבר.

עם אורי הבכור שלי, לפני 15 שנה, הייתי עוד עוקבת אחרי החצב היחיד שמצאתי במושב, מסמנת לו באצבעות, "תראה איך השתנה כאן מאתמול".

בקיבוץ היינו מטיילים על הגבעות ומסמנים חצבים. עכשיו אני מקבלת, פעם בשנה, תמונה מחבר כאן במושב. ביום הראשון של פריחת החצב בגינה שלו, הוא יודע כמה אתרגש, ומקפיד כבר שנים לשלוח לי תמונה אחת. חצב. ושוב סתיו. והוא צודק, אני כמובן מתרגשת.

בין מבשרי הסתיו של ילדותנו היו גם דוכיפת ונחליאלי. שנים שלא ראיתי אותם, אולי זאת אני שכבר לא רואה? ואולי גם הם כבר עזבו? כילד, אתה ער הרבה יותר לסימנים שבחוץ. היינו מטיילים אל הגבעות שליד הים, מסמנים חצבים בחוט אדום, מריחים חבצלות וסירה קוצנית, מחפשים צבים. היום אני מסתפקת בהתרגשות מחצב שבתמונה, לכל היותר מתפעמת במהירות משיירת חצבים חולפת על פניי בוואדי ערה או בכביש 6.

שוב נגמר החופש הגדול. סופו שוב מבשר את בוא הסתיו. פתאום גדלו לי הילדים, פתאום הגיע סוף החופש הגדול, ופתאום אני נוכחת, שלא הרגשתי אותו. שהוא חלף כמו שיירת חסידות, והיה יפה ונעים כמותן. החופש הזה נגמר לי מהר מדי. הנה, פתאום שוב סתיו.

אני יוצאת בבוקר מוקדם לטייל עם טופי, והיום שוב מתחיל לעלות מאוחר. עוצמת עיניים מפני הידיעה שהימים מתקצרים והחושך קרב, אני מביטה שוב אל השמיים. שוב עננים, ואני הרי אוהבת עננים. כבר הרבה שנים שאני אוהבת אותם. רק הבטחות לדברים טובים הם יביאו איתם, אני מזכירה לעצמי. ימי חג, ימים של גשם, חצבים ושיירת חסידות.

ורק דוכיפת, כל כך הרבה שנים שלא ראיתי דוכיפת. ואני קצת מתגעגעת.

הלוואי שלכולנו תהיה שנה טובה!

שני הדר היא אשת תקשורת, יזמית חברתית וקהילתית, כותבת ומעצבת גרפית, מעצבת הבית של הירחון "חיים בעמק" ובעלת האתר והבלוג "בול בפוני" | www.bool-baponi.co.il