על משפחה ופנטזיות אחרות - טור פברואר 2019


תמרה אמרה לי לפני כמה ימים שהיא פוחדת להיות בהריון. הו, זה ממש משמח לשמוע, אמרתי לה. הייתי די מוטרדת אם בגיל שבע וחצי היית מתחילה לדמיין איך זה מרגיש והיית מתחילה לקנן סביב הבית (הי, בעצם את החדר שלך את ממש מוזמנת לסדר).

מכירים את זה שבערך מהתיכון, עם אהבה ראשונה והכל, אתם מתחילים לדמיין את המשפחה שתקימו ביום מן הימים? טוב, אני אנסח מחדש. מכירות את זה ש…?

אני באמת לא יודעת איך זה אצל בנים, אבל על עצמי אני יכולה לספר שמגיל 15, לצד אהבתי הכמעט הראשונה, היינו - אני - מדמיינים איך ב-6.6.2000 נתחתן.

הוא ואני היינו זוג כולה ארבעה חודשים, אבל שם גיליתי את הנועם שבלדמיין את המשפחה שיום אחד תהיה לי. כן, אחרי החתונה ב-6.6.2000, לא עצרתי לדמיין את ירח הדבש. קפצתי מיד לבריכה העמוקה והמרעננת של הורות צעירה, מלאה כוחות.

ארבעה ילדים יהיו לנו, לי ולבעלי. בשלב מסוים, די מהר, הלב שלי נשבר והוא בחר לאהוב שני אחרת, מגניבה הרבה יותר ממני, אבל אני המשכתי לבנות לי בראש את המשפחה שבוודאי תהיה לי יום אחד. דמות האב השתנתה כמה וכמה פעמים ולרוב נשארה מעורפלת בדמיוני, אבל התא המשפחתי היה מאד ברור.

ארבעה ילדים אם כן, שני בנים ושתי בנות. הבכור יהיה בן כי חייבת כל אחות קטנה שיהיה לה אח גדול - את זאת יודעת כל אחות שהיו לה בעיקר אחיות.

ארבעת הילדים שלי, כך בדמיוני, יגורו בכפיפה אחת, לכל הפחות שני ילדים בחדר - עדיפות למיטת קומתיים. כך הרי צוברים זיכרונות של אחים. לא התעכבתי שם על התכנון האדריכלי, ברור היה לי מעל לכל ספק, שהילדים שלי ירצו ויהיו ביחד בחדר עד הצבא.

ביחד הם ואני נשב בכל יום אחה"צ על השטיח בסלון ונשחק במשחקי קופסה. בשבע בערב כולם ביחד יערכו את השולחן, בעוד אימא (אני) תכין קערת סלט גדול לארוחת הערב. ברקע תתנגן מוזיקה שאבא שלהם ואני נלמד אותם לאהוב. הם יכירו היטב את כל המילים של כל השירים, כי בשבתות בצהריים הם ישכבו על השטיח בסלון, ליד הפטפון, עם עטיפות התקליטים על הברכיים ויקראו את המילים. האנגלית שלהם גם תהיה מעולה, כי ככה הם ילמדו את השפה. דרך השירים.

בשבתות סוערות, נרד ביחד לים, לאסוף על החוף מציאות שהים פלט בסערה. הם ואנחנו נתרגש ביחד כשאגוז קוקוס גדול ושעיר ימצא את דרכו מאיזה אי בודד היישר אל החוף שלנו, וכשאבא שלהם יפצח את האגוז העצום במעדר מהגינה, הם ידעו שאת הרגע הזה הם לא ישכחו אף פעם.

אח"כ, בצהריים הגשומים של אותן שבתות, נפרוש שמיכת צמר עבה על השולחן הקטן בסלון ונשחק ביחד רמיקוב, שעות ארוכות.

לפעמים אני אקח אותם להצגות. לפעמים לקונצרטים לילדים במוזיאון חיפה, ויחד עם עוד אמהות משקיעניות וילדים של אמהות משקיעניות נשב על השטיח הקטן אל מול המנצח העדין עם המבטא הקצת מצחיק, ואני אגניב מבט אל ארבעת הגוזלים שלי, ואתפעל מהם, שותים בצמא את דבריו, זוקפים אוזניים אל הסיפורים שמאחורי המוזיקה שלו.

בימים של קיץ וחול, אחה"צ הם יצאו החוצה, אל הדשא הגדול שבין הבתים בשכונה. עם כל ילדי השכונה הם ישחקו "ארבע תחנות", "שבע אבנים", "עמודו".

הם יהיו תמיד בשמונה במיטות. מצוחצחי שיניים, לבושי פיג'מות נעימות, ואני אשב בפתח החדר שלהם, ליד האור הקטן שיעלה מהמסדרון, ואקריא להם סיפור לפני השינה. לא תמיד הם יאהבו את הסיפורים שאני אבחר בשבילם. לפעמים, משום מה, אני אבחר להקריא להם סיפורים קצת מפחידים, עם ניחוח של יערות רחוקים בארצות קרות, אבל כשהם יגדלו כולנו נצחק ביחד על הסיפורים האלה. תהיה להם ילדות נפלאה. אני אהיה אימא נפלאה.

***

החיים הם מה שקורה לנו כשאנחנו עושים תכניות אחרות.

שלושה ילדים נולדו לי. שני בנים ובת. אני לא יכולה לדמיין אפילו את האפשרות שילד נוסף היה מצטרף למשפחה שלנו. לכל אחד מהם חדר משלו, הם לא הולכים איתי לקונצרטים.

לפני כמה ימים היה יום המשפחה והבנים הלכו עם אבא שלהם למשחק של הפועל תל אביב. לא הייתה אימא גאה ממני. גם זאת, אם כן, העברה בין-דורית. אח"כ אמרתי לתמרה שאני אשים לה בנטפליקס את מרי פופינס (ההוא של ילדותנו). הבטחתי לה שאצטרף אליה מיד כשכל הכלים יהיו במדיח. לגמרי ראיתי את זה בדמיוני. אם ובת שרועות על הספה זו לצד זו, צופות במרי פופינס, שרות ביחד, מגניבות מדי פעם נשיקה וחיבוק.

עדיין היו כלים בכיור כשהיא אמרה לי שזה ממש משעמם ושאני אשים לה משהו אחר. חלומות לחוד והמציאות, אתם יודעים. אבל יש לי משפחה נהדרת וילדים נפלאים. רק חבל שהם לא אוהבים משחקי קופסה...

שני הדר כותבת סיפורים קצרים לאנשים, על עצמם ועל אחרים, מעצבת הבית של "חיים בעמק" ובעלת האתר והבלוג "בול בפוני | www.bool-baponi.co.il