פוטותרפיה - המצלמה כאמצעי להתבונן על ההווה


לפגישה מגיע איש כבן 30. גוון עורו לבן חיוור מעט. גובהו ורוחבו ממוצעים. הלבוש מוקפד - מכנסיים מגוהצים וחולצת כפתורים עם צווארון לבן, עור עדין בכפות הידיים ושיער חום בהיר מסורק לאחור עם שביל בצד. הוא נשוי באושר ומצפה לילד ראשון. הוריו גרים בקרבת מקום ומסייעים בכל מה שנחוץ. יש לו חנות לחשמל ואלקטרוניקה. הוא מוכשר בזה - בלתקן, בלהבין מה ואיך עובד ומה יתרונו של כל מכשיר על פני מכשיר אחר. אשתו מורה בבית ספר הסמוך למקום מגוריהם. היא אישה יפה וחכמה. הכול טוב. הוא נרגש מהילד שיגיע עוד מעט. אפילו שם כבר יש לו. הכול סבבה.

אז למה הוא מבקש עזרה?? כי הוא כל הזמן דואג! כל הזמן! מה יהיה אם אנשים יפסיקו לקנות אצלו? מה יהיה אם אשתו פתאום תרגיש רע ועלול לקרות משהו לעובר? מה אם הוריו יזדקנו פתאום ויחלו בכל מיני מחלות? ואם מעט הכסף שיש לו, שהשקיע באיזו תכנית, ייגמר, כי המניות יצנחו? הוא לא היה צריך לפתוח חנות. זאת הייתה טעות. הוא עוד לא היה צריך להתחתן, אלא קודם לעשות כסף ולבנות בית. עכשיו הוא לא יעשה שינויים, הוא מחכה לילד.

כן, הוא כבר הלך לאיזה טיפול של שיחות ולא יצא מזה כלום. המליצו לו על טיפול מיינדפולנס. הוא הלך והתעצבן שצריך לשבת בשקט בלי לזוז ובלי לעשות כלום. זה לא בשבילו. כדורים הוא לא רוצה לקחת, למרות שהמתח הורג אותו. קשה לו להירדם כי קופצים לו השרירים ברגליים.

אני שואל אותו על ההווה. על ההנאה להיות עם אשתו. על הציפיה המתוקה לילד. על המכירות שמכר היום בחנות. על האוכל הטעים שאמו בישלה והביאה להם. התשובות שלו הן "כן, אבל...". "כן, אבל אשתו מרגישה כל מיני עקצוצים קטנים ולא יודעים מה זה." "כן, אבל אימא שלו הורגת את עצמה במטבח ובסוף הוא יהיה צריך לטפל בה מוקדם", ועוד כל מיני כאלה. גם עכשיו, כשהוא כאן, הוא לא ממש כאן. הוא חושב אם העובד מסתדר בחנות לבד, אם אשתו מנסה להתקשר והטלפון סגור, אם השם שבחרו לתינוק הוא באמת שם טוב שגם התינוק יאהב כשיהיה גדול, ועוד ועוד. "בין העבר לעתיד יש רווח כל כך צר, שאין מספיק מקום להיות בו. רק דאגות ומתח", הוא מסכם.


אני מחמיא לו על היכולת לספר בקצרה את סיפור חייו, על הצגת הקושי, על ההדגמה כאן ועכשיו של הרווח הצר בין העבר לעתיד בלי מקום להווה. הוא שואל אם זה באמת מיוחד, או שאני חייב להגיד לכל אחד משהו טוב כי אני פסיכולוג.

                                 *

אני זוכר שהתקשיתי לנוח. הייתי עמוס במשימות ודאגות וסידורים ותיאומים. אני לא מעשן ולא לועס מסטיק ולא שותה בירה ולא יודע לנוח. המצלמה הביאה לי פתרון נוח למנוחה. אני מתרכז בשאלה הגורלית איך לצלם מקום מסוים, דמות או חפץ, באורות וצללים, במדדים של תריס וצמצם ועומק שדה. כל כולי עסוק בצילום ונח מכל המהומות שבעולם, מנוחה שגם יש לה תוצר מעניין.

    *

אני מצייד את האיש הצעיר במצלמה עם עדשת מיקרו - עדשה שיכולה לצלם מקרוב אובייקטים קטנים מאד. אני אומר לו שההווה מלא בפרטים קטנים שאין הוא מסוגל לראות, מחמת הדאגה לעתיד והחרטה על העבר. מצלמה היא מכשיר שמלמד אותנו להתבונן בלי מצלמה. אנחנו יוצאים יחד לגינה. תחילה אין הוא רואה דבר. רוצה לנצל את היציאה לגינה כדי להמשיך ולשוחח על מה שמדאיג אותו ומעצבן אותו. אינני עונה. גם אני מחזיק מצלמה ורוכן לעבר עציץ שאין בו צמח אבל הוא מלא מים ומשתקפת בו המרפסת של השכנים. אני מזמין אותו לראות את התמונה על מסך המצלמה. הוא מופתע ומתלהב. הוא מחפש השתקפויות. אני מציע לו לא לחקות אותי, אלא לראות מה מעניין אותו, מה מושך אותו לתשומת לב ולצילום. אנחנו שקטים, עסוקים בלראות ולצלם.

לקראת סוף המפגש הוא אומר שהיה כיף, ואני מוסיף שעשינו קצת רווח להיות בו, בין העבר לעתיד, ושהוא מוזמן לקחת אתו את המצלמה ולעסוק עוד בדברים הקטנים שמהם מורכב ההווה בכל רגע ורגע.

הכותב, ד"ר צביקה תורן, הוא פסיכולוג המטפל גם באמצעות פוטותרפיה - טיפול בעזרת צילום | zvitoren@gmail.com