פוליטיקלי קורקט - טור מאי 2019


המציאות שהתהוותה לקראת סוף המאה ה-20, ובמרכזה שיח מאוד ערני על זכויות אדם, שוויון וליברליזם, הציפה את המושג "פוליטיקלי קורקט", או בעברית, "תקינות פוליטית". בסיס הרעיון בביטוי הזה הוא שפה שונה, הנמנעת מפגיעה במיעוטים ומוחלשים בחברה.

כיום נמצא המושג הזה בצמרת השיח העולמי, בייחוד לאחר עלייתו של דונאלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית, ובהקשר הבוטות שלו כלפי הממסד בכלל, והתקשורת בעלת המאפיינים הליברליים בפרט.

אולם המושג הזה מכה גם בנו, פה בישראל, לאחרונה, בטח לאחר מערכת הבחירות הבוטה, וסביב התייחסויות של פרשנים ומגישים לנושאים ברמה הגלובלית, כמו למשל פיגועים ומעשי טבח, שמיד מסמנים את האשמים בהם מבלי שדברים עוד נבדקו לעומק.

הצדדים הלאומיים מסמנים למשל את האסלאם הקיצוני כאחראי על כל הרוע בעולם, ובצד הליברלי הימין נתפס כפשיזם לכל דבר ועניין. נדמה שהשיח הפך להיות עוקצני במיוחד לאחרונה, ובתוך כך רבים מאשימים את "הפוליטיקלי קורקט" כמשבש אמיתות ויוצר בדיות. הטענה היא כי תם העידן של "פוליטיקלי קורקט" כי השימוש המוגזם בו גורם לחלקים בחברה להימנע מעובדות, תוך הקהיית המציאות לכיוונים נוחים, שעיקרם הימנעות מעימות.

יש רבים שמתבלבלים בכוונת המושג, ולכן מראש הם חוטאים לעצם הכוונה. "פוליטיקלי קורקט" אינו מושג שמכוון לנימוס, אלא מושג המכוון לכך שהשיח לא יעמיד אוכלוסיות מוחלשות במבוכה מעבר למה שקיים כבר. למשל, אם ניקח את הביטוי "כושים", שברבות הימים הפך ל"אפרו-אמריקאים", ובהמשך ל-"שחורים" – הרי שהוא בא לעולם כדי לא לפגוע יתר על המידה באוכלוסייה הזו המגיעה מרקע קשה של עבדות ונחיתות. אך בניגוד לכך, אם במקום מסוים באמריקה יש אחוז פשיעה גבוה מאוד מצד אותה אוכלוסייה, אין הכוונה שבשל הפוליטיקלי קורקט לא נגיד את הדברים כהווייתם. וכאן נעוץ הבלבול. צדדים בחברה נמנעים מלנקוב בשורשן של בעיות ולו רק ממקום של "פוליטיקלי קורקט". לא בכדי התרעם השדרן אברי גלעד על שריפת כנסיית הנוטרדאם, כאילו הצרפתים בשם ה"פוליטיקלי קורקט" מעלימים ראיות מהציבור, ולו רק כדי לא לפגוע באוכלוסייה ממנה מגיעים המפגעים הפוטנציאליים.

ברור שהאשמה מכלילה היא לא במקום, לבטח כאשר מדובר בקבוצה מאוד רגישה באוכלוסייה, ועם זאת מתישהו האמת חייבת להיאמר, שהרי אם בשל חוסר נעימות אנחנו לא אומרים לעצמנו את האמת, הרי שבכך לא רק שאיננו פותרים שום דבר, אנחנו אפילו מעצימים את הבעיה.

והשאלה הנשאלת כאן היא מהו האיזון הראוי?

כאן חשוב שכולנו נסכים כי הכללות ותיוגים עושים נזק עצום לכל שיח ולכל דרך חשיבה. ניכר שבעידן בו אנו חיים ההיבטים האלו רווחים יתר על המידה, ובכל שיח בכל תחום. ראוי שנבין ש"טובים" ו-"רעים" יש בכל מקום, בכל מגזר ובכל קבוצה, וראוי שלא נהפוך אוכלוסייה שלמה למתויגת רק כיוון שחלק מנציגיה הם קיצוניים ומאיימים. הסתכלות מהסוג הזה תאזן את השיח ותמנע התדרדרות עתידית.

וכאן עולה התהייה – כיצד מרסנים את השיח?

הרשתות החברתיות מהוות היום את פלטפורמת השיח המרכזית, ודרכן עובר עיקר המידע לציבור. לרוב, אירוע דומיננטי הופך לוויראלי, ובדרך זו כל קשקוש מטריד הופך לסערה ציבורית. בדרך זו הציבור סוער מדי יום על ענייני זוטות, שמקורם לעתים הוא הטעייה מכוונת על ידי בעל עניין. הדרך להימנע מדרדור היא פשוט לא לשתף, ובשלב השני אפילו לחסום – בטח כשדברים אינם נאחזים בתימוכין אמינים.

בכל טיעון נמצא צד אחד שמעלה רעיון וצד שני שמשתמש בו לשם ניגוח. כשהדברים יוצאים מפרופורציות והופכים להשמצה כוזבת, ראוי מאוד שכל אחד מאתנו יעצור את זה אצלו, ובהמשך לכך יחנך בכיוון.

ה"פוליטיקלי קורקט", עם כך, מכוון להימנעות מדרדור חברתי, אך הוא לא אמור למנוע שיח כן ואמיתי, זאת בתנאי שלא מטעים את השיח במניפולציות ומעצימים אותו באמצעות שיתופים אינסופיים ברשתות. אף אחד מאתנו לא יתנגד לשיחה רצינית בכל נושא, אולם כשזה מתחיל להידרדר להשמצה – על כולנו מוטלת האחריות לעצור אותה.

הכותב רונן איציק הוא אל"מ במיל', חוקר יחסי צבא וחברה, מחבר הספרים "האדם שבטנק" ו"פרישה - מעבר הכרחי" | ronenits12@gmail.com