צ'ופ צ'ופ - טור מאי 2019


שלושה דברים תכננתי לעשות בסינגפור. לכתוב, לעמוד על הראש ביוגה וללמוד לאכול עם צ'ופסטיקס. עמידת ראש היא חלום ישן שלי. הוא לא קשור בשום צורה לסינגפור. לא היה איתי בדיוטי פרי ולא עלה איתי למטוס, אבל נזכרתי בו והחייתי אותו ברגע מסוים על אי סינגפורי שכולו דקלים וחול לבן, בעודי ניצבת זקופה, רגל אחת שעונה על השנייה במשולש והידיים בנאמאסטה. אם כבר יוגה, אז עד קצה החלומות.

אבל בואו נתעכב דווקא על הצ'ופסטיקס. תראו, מדובר באדם שממש לאחרונה מלאו לו 45 אביבים. אדם תפקודי, בעל יכולות סבירות פלוס, ככל שהדבר נוגע למוטוריקה עדינה, ועם זאת, מרבית שנותיי כאדם בוגר עברו עלי בניסיונות כושלים, מביכים, בכל מסעדה אסייאתית שנקרתה בדרכי, לאכול, אחת ולתמיד, עם צ'ופסטיקס. 

אומרים שזה מרזה. אומרים שהיפנים קטנים, מנומסים ומלאי סבלנות בגלל העניין הזה, שהם אוכלים לאט. אומרים שזאת לא בעיה, רק תדאגי שהמקל התחתון לא יזוז ושהעליון יהיה מיושר מעליו. כן, בול ככה. מה הבעיה?

ובעוד אני נשברת, פעם אחר פעם, ומבקשת מזלג בעיניים מושפלות, היוניברס פינק אותי בנישואין לאחד שלא זו בלבד שהוא עושה את זה בעיניים עצומות עם יד קשורה מאחורי הגב, בחוצפתו הוא אפילו ניצח פעם, ביפן, מולדת האנשים הקטנים והצ'ופסטיקס, בתחרות אורז-אורז. ניצח ערימה שלמה של מקומיים קטני קומה וזריזי ידיים ומחשבה. לקח בהליכה בתחרות צ'ופסטיקס. ומכולם, דווקא הוא קיבל את הדגם המקולקל שאני. עוד רגע 17 שנות זוגיות, שזה אומר 17 שנות ניסיונות כושלים ללמד אותי את הקשה שבמלאכות הבית היפני (לשיטתי).

"לא עוד!", הכרזתי נחרצות ביום האחרון בסינגפור. יש רגעים שבהם את אומרת לעצמך "קומי חמודה, התכבדי וצאי נא לך מאזור הנוחות הנחות שבו מיקמת את עצמך בתחום הזה. איך את חושבת להיות אשת העולם הגדול יום אחד, אם צ'ופסטיקס את לא מסוגלת לפצח?".

וכאילו להתריס, תמרה, על שבע וחצי שנותיה, כאיילה שלוחה היא מדלגת בקלילות את האתגר. ניסיון ראשון והופ, שני גרגרי אורז לבנים ויפים, אוהבים וזקופים, ישר אל תוך הפה שלה. היישר מבין הצ'ופסטיקס. "רק שניים, מה את מתלהבת?" אתם בטח חושבים, אבל לא! שניים כי זה מה שהיא רצתה לעצמה, או בקיצור, דור שני לנבחרת ישראל בצ'ופסטיקס אני מגדלת כאן בלי להרגיש, בעוד האם הלאה מזמינה שוב ושוב, בלחש: "Can I have a fork please?"

ובכן, לא עוד, החלטתי. אני מכאן יוצאת יודעת, או לא יוצאת בכלל (בלי קשר, אם טרם יצא לכם - סינגפור היא היא המקום שבו הייאוש נעשה הרבה יותר נוח. לגמרי שקלתי להתחיל לעבוד על אזרחות מקומית).

העניין היה, שאת הסעודה האחרונה בסינגפור סעדנו במסעדה יפנית מהסוג שאתה לא שוכח בחיים. יתרה מזאת, תחת שם הקוד We are with Joel, מיד כשנכנסנו הובלנו אחר כבוד אל החדר הפרטי וחבורת יפניות קטנות בלבוש מסורתי החלה משתחווה ומכרכרת סביבנו.

זה לא מקום לבקש מזלג, תתמודדי, לחשתי לעצמי. "יויו, היום אתה מלמד אותי, בראבאק אתה מלמד אותי", לחשתי לאחיין שלי.

מתוק כזה, הסכים לקחת על עצמו את האתגר וזה למרות שכבר ידע שאני וואחד אתגר.

מפה לשם, אחרי שעה ושולחן עמוס לעייפה בטעמים וצבעים שאתה כמעט רוצה רק לעצור הכל ולצייר אותם, פתאום הרגשתי שהבלתי ייאמן קרה. פתאום נוכחתי שארוחה שלמה אכלתי בצ'ופסטיקס, בלי עזרת מזלג, ברוח המקום. אלופי הצ'ופסטיקס, היזהרו! אני מאחוריכם!

בול ככה. מה הבעיה?

מה שכן, מביני דבר אמרו שהיד אמורה להיות ממש ממש קלה על ההדק. תנועות מרחפות, אחיזה כמעט בלתי מורגשת. אני עדיין לא שם. למעשה, קבעתי לי תור לדיקור סיני ביד מרוב כאבים של מאמצי השרירים. אבל הי, לפחות אומרים שזה מרזה. מחר נהיה שוב בארץ ולארוחת הערב יוגשו סלט, קוטג' ומקושקשת, וולקאם באק טו יזראל. נאכל אותם עם צ'ופסטיקס כמובן, אומרים שזה מרזה.

אה, ולגבי עמידת ראש? יותר טוב שלא תשאלו. 


שני הדר כותבת סיפורים קצרים לאנשים, על עצמם ועל אחרים, מעצבת הבית של "חיים בעמק" ובעלת האתר והבלוג "בול בפוני" |  bool-baponi.co.il