קצת אהבה לא תזיק


דודה עדנה מצמצמת. "איך את יכולה לישון בלילה, אם יש לך כפית בכיור?", שוב ושוב אני חוזרת אל השאלה ההיא, מלפני שנים. ולא, אני לא יכולה לישון בלילה אם יש לי כפית בכיור. אבל סירים דווקא יש לי לפעמים במקרר, והמקרר שלי לא תמיד (לרוב לא) יעבור מסדר אצל דודה עדנה. היא מצמצמת.

היא מצמצמת באמצע הארוחה. מעבירה את האוכל שנשאר בקערה, לקערית קטנה יותר. היא מצמצמת את הבגדים בארון. לא צריך את כל הערימות האלה, היא אומרת, ומוסרת, ומוסרת.

היא מצמצמת את הזיכרונות, את תכולת הארונות, המדפים. בזמן האחרון, היא החלה מצמצמת את האלבומים. "לילדים שלי אמרתי", היא אומרת לנו, "שלא תהיה להם הרבה עבודה אחרי מותי". היא מוסרת להם, ילד ילד, את האלבומים שלו. הכל מסודר, ממוין, מצומצם. אין שום טעם באגירה.

סבא אורי מת בחג האהבה. זה היה באמצע הקיץ. עצוב למות באמצע התמוז. גם שתי הסבתות שלי בחרו להיפרד מן העולם הזה בימים הכי חמים של השנה, חום יולי אוגוסט.

סבא אורי מת בחג האהבה, וכאילו ידע שכך יהיה, לפני מותו הוא ביקש שכל נכד יניח פרח אדום על קברו, ונטע תקריא שיר של אהבה.

דודה עדנה מצמצמת, ואנחנו, בימים שלפני חג האהבה, עשינו מעשה דודה עדנה, וצמצמנו. ארזנו שלוש אזכרות, שלושה אהובים להיזכר ולהזכיר, שלושה מפגשים משפחתיים, ארזנו וצמצמנו לכדי אזכרה אחת.

לרגעים, זה קצת הזכיר לי סיור בבית הקברות של קבוצת כנרת. דילוגים מקברה של רחל המשוררת אל זה של נעמי שמר, סיפורים, זיכרונות ושירים.

ליד הקבר של סבתא פייגלה, דודה עדנה מצמצמת. "תקראי רק את החלקים האלה. זה אמנם מלפני 23 שנה, אבל לא הרבה השתנה".

ליד הקברים של סבתא אהובה וסבא יעקב, מעיין הזכירה לנו את החבילה הצבעונית-מבריקה שהייתה מגיעה פעם בשנה מברזיל, עם "בונבונים" במבטא ובטעם פורטוגזי, והמיסה לנו את הלב כשהוציאה פתאום חבילה צהובה, מבריקה, עם אותם הבונבונים. עכשיו כבר אפשר לקנות אותם בארץ, בעברית, אבל הטעם שלהם תמיד יהיה טעם של ילדות ושל סבא וסבתא, ושל הבית שלהם באשדוד עם התמונות מברזיל.

וליד הקבר של סבא אורי, נטע קראה שיר אהבה.

"לא דיברנו עוד על משפחה

ולא זימרנו את שבחה

אין דבר, הרוח לא יסער מחר

אז בוא, ושים ראשך על כר

אני רוצה לקום איתך

ללטף אותך לאט לאט

איתך"

אהוד מנור כתב, ואבא שלי עצר ואמר, שלסבא אורי ולסבתא פייגלה היו רק שני ילדים, ולסבתא אהובה ולסבא יעקב היו רק שתי ילדות, ותראו איזה יופי כאן עכשיו.

כי עכשיו, כשדודה עדנה מצמצמת, ואנחנו עשינו מעשה דודה עדנה, ואיחדנו וצמצמנו ועשינו משלוש יוצאת אחת, ולאזכרה אחת חיברנו את כולם, את כל ילדי ונכדי הסבים והסבתות שלנו, תסתכלו כולכם סביב עכשיו.

כדי לקבל החלטה מושכלת אשר ללוקיישן של אח"כ, לשלב ה"תודה דיאנה, נמשיך במועדון לחבר", ספרנו כמה נהיה. הכי הכי מצומצם, הגרעין הקשה ביותר, רק המשפחה המצומצמת. ספרנו 53 ראשים.

סבא אורי הגיע לארץ לבד, בגיל 13. אחרון מבני משפחתו שנשאר בחיים והצליח לברוח מהתופת הנאצית. גם סבא יעקב כמותו, נותר אחרון והגיע לבדו.

כשסבא אורי היה מסתכל בגאווה על המשפחה הענקית הזאת שלו, הוא היה אומר תמיד, שזאת נקמתו המתוקה בנאצים. כן ירבה וכן יפרוץ. ואבא שלי עומד ומסתכל על המשפחה הענקית הזאת באותה הגאווה.

תביאו ארבעה, תביאו חמישה, תביאו שישה ילדים, הוא אומר. שזה אגב, שדרוג והתפתחות. כשהיינו קטנות הוא היה אומר תמיד לאימא שלי "חומד, בגלגול הבא ילד וחצי". אבל אימא אומרת, שזה בכלל לא הכמות. אנחנו כולנו יחד כאן, וכולם אוהבים, ורבים ומשלימים, צועקים וצוחקים, כולנו כאן יחד, וזה כל העניין, וזה כל מה שחשוב.

כמה ימים לפני חג האהבה, באזכרה המשותפת, משלוש יוצאת אחת, לסבתא פייגלה ולסבתא אהובה וגם לסבא אורי, דילגנו מקבר אל קבר, נזכרנו והזכרנו מחדש שוב ושוב.

וזה היה קצת מוזר, וזה היה קצת מצחיק, וקצת מעורבב מדי לפרקים, אבל אי אפשר היה שלא להרגיש שם, באוויר, בתוך החיבורים שלעתים גם היו מעט מופרכים, כמה אהבה הייתה שם, יא אללה כמה אהבה.

שני הדר היא אשת תקשורת, יזמית חברתית וקהילתית, כותבת ומעצבת גרפית, מעצבת הבית של הירחון "חיים בעמק" ובעלת האתר והבלוג "בול בפוני" | www.bool-baponi.co.il