רישיון נהיגה, רישיון קנביס רפואי ומה שביניהם



מהו דינו של אדם שנתפס נוהג ברכבו כשבגופו תוצרי חילוף חומרים של סם הקנביס, כאשר הוא מחזיק ברישיון לשימוש והחזקה בסם זה עקב נכותו?

במספר תיקי תעבורה בהם הואשמו לאחרונה נהגים הצורכים קנביס רפואי ברישיון, בנהיגה בשכרות, הודיעה משטרת ישראל לבתי המשפט כי היא פועלת אך ורק בהתאם להוראות פקודת התעבורה, שלא מבחינות בין צרכני סם ברישיון לכאלה שהשתמשו בסם ללא רישיון.  

לשיטת משטרת ישראל האכיפה נעשית בהתאם להוראות סע' 64ב(2) לפקודת התעבורה, לפיו "שיכור" הוא מי שבגופו מצוי סם מסוכן כהגדרתו ב"פקודת הסמים המסוכנים", והיא פועלת להעמיד לדין באופן שווה את כל מי שבגופו נמצא סם מסוכן.

סעיף 64ב(א)(2) לפקודת התעבורה מגדיר: "שיכור" הוא גם "מי שבגופו מצוי סם מסוכן או תוצרי חילוף חומרים של סם מסוכן". החוק מקים אם כן "חזקה" לפיה כל נהג שבבדיקה ימצא שבגופו מצויים "תוצרי חילוף חומרים" של סם, יהיו הריכוז או הכמות שנמצאו אשר יהיו (זאת בשונה מאלכוהול), יורשע בעבירה של נהיגה בשכרות.

עמדתה זו של משטרת ישראל פירושה כי כל הנוטל קנביס רפואי לא יוכל להמשיך לנהוג, שכן החומר מצוי בגופו דרך קבע, בעוד שהשפעת הסם חולפת כעבור מספר שעות. מצב דברים זה מעיד על אנומליה בחוק, שכן המדינה מתירה ומנפיקה "רישיון שימוש בקנביס רפואי" מבלי להתנות את הדבר בוויתור על רישיון הנהיגה, ומנגד מעמידה את האזרח לדין בגין עבירת נהיגה תחת השפעת סמים.

במקביל, בשנים האחרונות חלה התפתחות נוספת, רפואית וחוקית, ובעקבותיה ניתנו רישיונות, היתרים עפ"י דין, לחולים או נכים לצריכת קנביס רפואי, שלגביהם צריכת סם זה בהתאם לרישיון אינה אסורה יותר. קבוצה זו אינה קטנה ויש להניח כי רוב הנמנים עליה מחזיקים גם ברישיונות נהיגה. לאותו קהל השימוש בקנביס הנו מותר ואף דרוש לצרכים רפואיים, אך מנגד החזקה עדיין עומדת בעינה והיא חלה גם על ציבור זה.

המדינה מעמידה את המשתמשים בקנביס רפואי בדילמה ומציאות קשה ואף בלתי אפשרית, אשר ספק גדול אם ניתן לעמוד בה. זוהי מציאות שבה ציבור זה נזקק לטיפול בקנביס בשל מחלות או נכויות קשות ושיכוך כאבים, וככזאת הינה חיונית ואף הכרחית, ומנגד, ציבור זה, בשל אותן המחלות והנכויות, לרוב הוא מוגבל בניידותו ותלוי במידה רבה ברישיון נהיגתו. הבחירה בין הפסקת השימוש בקנביס לבין ההימנעות מהנהיגה, מעמידה ציבור זה בפני ברירה קשה ואף בלתי אפשרית, שכן הפסקת השימוש בקנביס כרוכה בהתגברות המחלה או הכאבים, ואילו ויתור על הנהיגה פירושה הגבלה משמעותית בחופש התנועה. חוסר האונים בו שרוי קהל זה אינו פשוט, בייחוד לנוכח הנתון לפיו תוצרי חילוף החומרים של הקנביס ימצאו בגוף "לאחר יומיים שלושה, ושבועיים אפילו". המדינה נמנעה עד כה מלהסדיר נושא זה בחקיקה, על אף שינוי הנסיבות שבהחלט מצדיק את התערבותה.

בתי המשפט שדנו בתיקים אלו העירו לא אחת כי מן הראוי שהמדינה תגבש מדיניות ברורה להעמדה לדין של משתמשי קנביס רפואי בגין נהיגה תחת השפעת הסם, במובחן מנהיגה כשבגופו של הנוהג מצויים תוצרי חילוף חומרים של הסם, אך אין לכך השפעה על כושרו לנהוג. בשורה של החלטות הדגיש ביהמ"ש העליון לא אחת כי אי בהירות זו אינה רצויה ואף קרא למחוקק ליזום חקיקה (בחוק או בתקנות) אשר תסיר את הערפל האופף סוגיה זו. במילים אחרות ראוי כי המדינה תגבש מדיניות העמדה לדין של צרכני קנביס לפיה מחזיקי רישיון שימוש בקנביס רפואי יועמדו לדין בגין נהיגה בשכרות רק במקרים של נהיגה תחת השפעת הסם (במובחן ממצב שבו הנהג כבר אינו נתון תחת השפעת הסם אף כי בגופו מצויים עדיין תוצרי חילוף חומרי סם), או כשהשימוש בסם היה בזמן הנהיגה או בסמוך לפני הנהיגה בפרק זמן של עד 6 שעות, כמוגדר בתנאי היתר השימוש בקנביס רפואי.

הכותב עו"ד רם דוד מתמחה במשפט פלילי, דיני תעבורה, נזיקין ודיני צבא
ramd.adv@gmail.com

המידע המשפטי המוגש מהווה מידע כללי בלבד ואינו מהווה בשום אופן תחליף לקבלת חוות דעת ו/או ייעוץ משפטי