שיעורי בית


"יובלי, בוא... בוא נתחיל מהתחלה. תעשה עוד מאמץ. תקריא לי שוב את התרגיל. היי! איפה אתה? נו, באמת... צא מתחת לשולחן, מספיק עם זה. עשר בלילה, גם אני עייפה. קדימה, אנחנו פותרים את זה עד שאני מסיימת לשטוף את הכלים. תקריא לי שוב".

"לאבנר עשרה תפוחים"...

"אוקי, הלאה".

"לאדם ארבעה אגסים".

"לא! נו, מה אגסים עכשיו? אתה מקריא מהתרגיל הבא. תתרכז, יובלי!"

"אה... לאדם יש חמישה עשר תפוחים".

"מצוין. לאבנר עשרה, לאדם חמישה עשר. הלאה".

"אם שניהם... אם שניהם"...

"יובלי, תרים את הראש מהשולחן. קדימה. אנחנו מתקתקים את זה. כמה תרגילים עוד נשארו לנו"?

"עשרים ושלושה תפוחים"...

"לא, יובלי, כמה תרגילים עוד נשארו"?

"שני עמודים".

"קטן עליך. אני תכף מסיימת לשטוף כלים. עד שאסיים עם הרצפה, אנחנו מתקתקים בטוח את כל התרגילים שנשארו לך. קדימה, מה עם התפוחים?"

"לאדם יש עשרה תפוחים".

"לאבנר היו עשרה קודם, לא"?

"שיהיה. לאבנר...בשביל מה יש להם כל כך הרבה תפוחים בכלל"?!

"זאת לא הנקודה עכשיו, יובלי. אולי אבא שלהם ירקן. הלאה".

"אם... אם שניהם יניחו את כל התפוחים בקערה אחת...ויחלקו תפוח לכל ילד...כמה ילדים יש בכיתה?"

"קדימה, יובלי. מה צריך לעשות? איזו פעולה?"

"אממ... ארבעים וארבע ילדים".

"למה?! למה ארבעים וארבעה?!"

"אנחנו ארבעים וארבעה בכיתה... ואבנר פישמן בכלל שונא תפוחים"...

"תעזוב... זה לא... יובלי. אתה לא מרוכז. איזו פעולה עושים?"

"חילוק?"

"יובלי... למה חילוק... תרים את הרגליים רגע, שאני אשטוף מתחת לכיסא".

"חיסור?"

"יובלי..."

"כפל?"

"אבל למה כפל?! מי מכפיל תפוחים...?!"

"אמא די כבר... אני רוצה לישון"...

"עוד מעט אני מסיימת לשטוף ועד שאנקה את השיש נתקתק כבר את כל התרגילים. תתרכז קצת. כמעט פתרנו את זה".

"צריך לחלק?"

"יובלי... מה עוד אפשר לעשות עם התפוחים?"

"לאכול?"

"לא... לא חילוק, לא חיסור, לא כפל... מה נשאר?"

"אני לא יודע כבר... אני נשארתי. נשארתי ער כשכולם כבר ישנים. למה יש להם כל כך הרבה תפוחים בכלל?!"

"אם אבנר ואדם משלבים כוחות ומניחים באותה קערה את כל התפוחים שלהם... אז איך הפעולה הזאת נקראת?"

"איך היא נקראת...?"

"זה אני שואלת אותך, איך היא נקראת? כשלוקחים משהו ומצרפים אליו משהו אחר..."

"פרדיגמה".

"מה פרדיגמה עכשיו? מה זה בכלל?"

"לא יודע, שמעתי ברדיו...אני עייף..."

"חיבור, יובלי. זה נקרא חיבור. אתה צריך לחבר".

"את מה אני צריך לחבר?"

"את התפוחים של אבנר ואדם. קדימה, עד שאני אסיים לגהץ את החצאית שלי למחר, אנחנו מתקתקים את זה. תתרכז עוד קצת".

----

"יובלי! נרדמת. תתרכז שנייה. צריך לעשות חיבור. יובלי. תחבר את התפוחים של אבנר ואדם".

"איך... אה.... איך מחברים תפוחים?"

"תעשה חיבור. כמו שלימדו אותך".

"עשרים ושבע".

"לא".

"עשרים".

"לא".

"עשרים וח... וש... וש... עשרים וחמש?"

"יופי יובלי, יופי! עשרים וחמישה תפוחים. נו, כזה קשה? אז אם כל ילד בכיתה מקבל תפוח אחד, בכיתה יש...?"

"עשרים ילדים".

"איך עשרים?! לאדם ואבנר יש ביחד עשרים וחמישה תפוחים. כל ילד מקבל תפוח אחד, אי לכך בכיתה יש מספר ילדים ששווה למספר התפוחים".

"חמש עשרה ילדים... ועשרה ילדים... אז יש..."

"נהדר, תמשיך. אז בכיתה יש כמה ילדים? נו, כבר פתרת את זה. רגע, מישהו בדלת? הו... יופי, הנה אבא חזר מהמשמרת".

"אבא...תציל אותי..."

"יובלי! מה קרה שאתה ער בשעה כזאת?"

"הוא עושה שיעורים, לשם שינוי, משהו שהוא לא טרח לעשות בצהריים, וגם מארח לאמא חברה בזמן שהיא עובדת במטבח ועושה מיליון דברים, ומשעמם לה קצת כי לא רואים מכאן את הטלוויזיה בסלון... והטלוויזיה במטבח לא עובדת כבר שבוע... אני חושבת שמעכשיו נעשה את זה כל ערב, נכון יובלי?"

"אבא... בחייאת... תתקן לה את הטלוויזיה כבר, אני לא יכול יותר... אין לי כוח לכל התפוחים האלה..."

"כן, אבא... תתקן לי את הטלוויזיה!"



הכותב לאון ריסקין הוא מלחין ביום וכותב סיפורים קצרים בלילה, בן 36 ממעלות, עיירה ציורית ומנומנמת אי שם בגליל