שתקי, אני אף פעם לא עוזר - טור מרץ 2019


מפל של מים שנשפכו באבחה אל תוך החדר, שוטפים את הרצפה הקרה ולא משאירים ברירה אלא לקום, היה מעיר אותם בשש בבוקר. עדה המטפלת והדלי האדום. השכמה בבית הילדים. אבא שלי מספר שככה הם למדו לשטוף את החדרים, ואח"כ את הבית. "אנחנו אותך אוהבים, עדה עדה", הם היו שרים שלה. זה לא היה נראה להם מוזר שככה מעירים אותם בבוקר. מישהו הרי צריך לנקות את הבית, ובית הילדים היה הבית שלהם. אז קמים, ושוטפים, ואח"כ הולכים לעבוד בענפי המשק, וללמוד, ועוד יום עבר, וככה היו אז החיים.

איפשהו באזור כיתה ד', הושיבו אותנו המטפלות שלנו בוקר אחד לשיחה, והודיעו שממחר והלאה אנחנו מתחילים לעבוד. כל יום, אחרי ארוחת הבוקר, נתחלק לקבוצות וכל קבוצה תעבוד במשך חצי שעה במקום אחר - חדרי השינה שלנו בבית הילדים, כיתת הלימוד, משק החי, חדר האוכל. כאן אסנת אמרה שבטח אלעד ירצה לעבוד במטבח כי אבא שלו הוא הטבח של המשק, וכולנו לרגע קינאנו, אבל אז נילי המטפלת תיקנה והסבירה, שמדובר על חדר האוכל של בית הילדים. ולמרות האכזבה הקלה, שהרי אהבנו מאד את חדר האוכל של המבוגרים, בצד זה גם מאד התרגשנו. הרגשנו גדולים. הרגשנו שסומכים עלינו. הרי איזה ילד לא אוהב לשטוף רצפה מלאה במים? תראו לי אותו.

עם הזמן התפתחו העדפות. אני באופן אישי (וכאן אחות שלי צוחקת בקול רם כי גם היא), שנאתי במיוחד את העבודה במשק החי. עם זאת, לימים, היה משהו תרפויטי בסיפור הזה של לערבב לברווזים את הדייסה שלהם. דלי עצום, מלא לחם יבש מחדר האוכל, עם תערובת בריח של.. ובכן, תערובת, וצינור מים שממלא לאיטו את הדלי. היום קוראים לזה ויסות חושי. אז סתם נהנינו ללוש. זה היה הסליים שלנו…

היינו ילדים ועבדנו. זה היה מובן מאליו. זה היה חלק אינטגרלי מהחיים שלנו אז. אחה"צ היינו אנחנו הבנות הולכות לעזור ב"הקמה" בפעוטונים ובגנים. זאת הייתה הכנה לכיתה ז', שאז התחלנו ממש, באופן קבוע, להתפזר בין ענפי המשק, ולעבוד. יום בשבוע, יום עבודה בקיבוץ, ובכל חופש, מחצית מימי החופש היו ימי עבודה. ככה זה היה אצל כולם. לא הייתה שאלה בעניין.

כשבגרתי והייתי לאמא, כבר מזמן לא בקיבוץ, ראיתי בדמיוני את הילדים שלי מתמזגים בין ענפי הבית. לכל אחד המשימה הקבועה שלו, ובחופשים הם עובדים חצי חופש כאן ושם וכאן. אני יודעת שיש בתים שבהם, בלי להחזיק ברזומה של קיבוצניקים, זה עובד ככה יופי מאז ומתמיד. אצלנו, אני מודה שלפעמים ככה ולפעמים ככה, ולא הצלחנו לייצר שם רצף טריטוריאלי.

דווקא בבית שבו גדלתי, המשימות והתפקידים היו מאד ברורים לנו. אני חושבת שאולי זה עבד בקלות יחסית לנוכח העובדה שהיינו בנות, ילדות טובות. אצל שוקה, עם זאת, הדברים נראו אחרת. האח-קטן-נסיך-תמיד על הידיים שלי, ההוא שנולד להוריו המאושרים אחרי 5 אחיות, היה בן 15 כשאמר את המשפט האלמותי, "שתקי, אני אף פעם לא עוזר". זה היה כשהעזתי להציע שיערוך רגע את השולחן. הוא כמובן אומר שאני ממציאה, אבל אני מאמינה שעד הצבא אמא שלי עוד הייתה מכינה לו צחצוח. מברשת שיניים מוכנה על הכיור במקלחת. רק תקום מתוק, תעשה לך מקלחת, העולם כולו מחכה לכבודך. ואת השוקו במיקרו, מכוון על חצי דקה, רק תלחץ על סטארט שנייה לפני שאתה צריך לצאת לביה"ס.

ובינתיים אצלי בבית, ממניעים שעיקרם אידיאולוגיים, אנחנו כבר לפני זמן די רב ויתרנו על מנקה. נראה לנו נכון שהילדים שלנו ילמדו דרך הרגליים והידיים שהבית לא מתנקה מעצמו. זה לא פשוט, אין כאן מטפלת ששופכת דלי מים השכם בבוקר אל תוך החדר שלהם ולא מותירה ברירה, אבל לאט לאט הם מפנימים.

לאחרונה, ילד אחד מבני הבית למד בביה"ס הנהדר שבו הוא לומד, כל מיני כישורי חיים שקשורים בניקיון הבית. כשהוא סיפר לי את זה התרגשתי יותר מאשר הייתי מתרגשת אם הוא היה מביא תעודה מוצלחת במיוחד. בעיני אין תעודה יותר מוצלחת מתעודה כזאת. את הבית שלו הוא יצטרך לנקות גם בעוד שלושים שנה (כן!). שיעורים במתמטיקה בעוד שלושים שנה? לא יודעת. נראה לי שפחות.

ובינתיים אצל ההורים שלי, שוקה כבר אב טרי לשני פעוטות. אצל אשתו הוא לא מעז להרים את הראש, שותף מלא ואקטיבי בכל עבודות הבית, אבל בבית של אמא, אוהו! "אלוני, זה לא נראה טוב!", הוא נוזף בגיס שלנו, שמפנה את השולחן כשמסתיימת ארוחת השבת. שוקה כמובן שרוע רגל על רגל, "שתקי אני אף פעם לא עוזר". ואני שואלת אותו אם גם כשהוא בא הביתה, לאבא ואמא לשבת, אמא מכינה לו צחצוח. הוא צוחק, אבל נראה לי שזה רק בגלל שלא נעים לו להודות. ברור שכן.

שני הדר כותבת סיפורים קצרים לאנשים, על עצמם ועל אחרים, מעצבת הבית של "חיים בעמק" ובעלת האתר והבלוג "בול בפוני |  bool-baponi.co.il