המדורים הקבועים #טור אישי

לאחרונה, במיוחד בימים אלה, אני מתעסקת בחשבון הנפש. אני חווה סוג של משבר כתיבה, ואולי הוא שיקוף של איזה כאוס שיש לי בפנים. אני חולמת חלומות מטורפים, מצחיקים, עצובים, מטלטלים.

הייתי ילדה של קיץ. של ים ובריכה, של חופש. החורף הפחיד אותי. רעמים, חושך. אבל היה עוד משהו, שהלך ותפס מקום יותר ויותר רחב בארון הפחד שבלב שלי.

"איך את יכולה לישון בלילה, אם יש לך כפית בכיור?", שוב ושוב אני חוזרת אל השאלה ההיא, מלפני שנים. ולא, אני לא יכולה לישון בלילה אם יש לי כפית בכיור. אבל סירים דווקא יש לי לפעמים במקרר, והמקרר שלי לא תמיד (לרוב לא) יעבור מסדר אצל דודה עדנה. היא מצמצמת.

שני הדר מתגעגעת לרדיו הישן וגם....מי זה עזרא פרג'?

מכירים את הפעם הראשונה שבה אתה מרגיש במלוא העצמה, את הלב שלך, פיזית, מבקש לצאת ממקומו מרוב אהבה לילד? לפעמים כשאני מנסה להבין איך סבים אוהבים את הנכדים שלהם, ואם זה קורה באוטומט, אני נזכרת בתחושה הזאת, כשנהייתי דודה בפעם הראשונה, ועדיין לא היו לי ילדים משלי.

לפני שלוש שנים אישה אחת, שני הדר, עשתה חצי מרתון. היא לא הייתה אדם יותר טוב, אפילו לא אדם יותר מוצלח ממי שאני היום. אגב, היא גם לא הייתה פחות טובה או מוצלחת. היא הייתה מישהי, שלפני שלוש שנים יכולה הייתה לעשות חצי מרתון.

לימים, היה משהו תרפויטי בסיפור הזה של לערבב לברווזים את הדייסה שלהם. דלי עצום, מלא לחם יבש מחדר האוכל, עם תערובת בריח של.. ובכן, תערובת, וצינור מים שממלא לאיטו את הדלי. היום קוראים לזה ויסות חושי. אז סתם נהנינו ללוש. זה היה הסליים שלנו…

מכירים את זה שבערך מהתיכון, עם אהבה ראשונה והכל, אתם מתחילים לדמיין את המשפחה שתקימו ביום מן הימים? טוב, אני אנסח מחדש. מכירות את זה ש…?

מנהיגותה של ישראל נשענה שנים רבות על אנשי צבא, ולא בכדי – הביטחון הוא אתוס ישראלי ארוך שנים, יש אומרים שאפילו מימי התנ"ך. אנחנו עם שורד. דורות על גבי דורות. בחלק מהמקרים הפכנו את זה למיתוס. אנחנו מחפשים גיבור, וטבעי שזה מתחבר לעשייה ביטחונית. לכן, כל המאבקים שראינו בחודשים האחרונים טרום הבחירות היו הגיוניים ומחויבי המציאות.

יום שישי הגיע והבלגן בגן בשיאו...

על תפוחים, אגסים וטלוויזיה אחת מקולקלת

מים שיוצאים משקע חשמלי, אסלה שמחוברת לתאורה...לאון ריסקין קורע כהרגלו