אדוני השופט


אדוני השופט

כתבה: גלית בצלאל

במהלך 30 שנות כהונתו בבית המשפט, סגן נשיא בית המשפט המחוזי, השופט בדימוס אהרן אמינוף, שחגג לא מזמן את יום הולדתו ה- 81, צבר אנקדוטות וסיפורים שיכולים למלא ספר. בימים אלה הוא אכן שוקד על ספר כזה. פגשתי אותו כדי לשמוע על החיים שאחרי הפרישה, ועל הדרך שעשה החלוץ המרכזי המפורסם של בית"ר ירושלים, עד בית המשפט המחוזי בנצרת. 

הוא נולד וגדל בשכונת הבוכרים בירושלים, להורים שהגיעו ארצה מאוזבקיסטן בדרך לא דרך בשנות ה- 30. כשהיה בן 15, החל הנער, שבלט ביכולותיו ככדורגלן בשכונה, לשחק במכבי ירושלים, ושנתיים לאחר מכן, כאשר זו ירדה ליגה, עבר לשחק בבית"ר ירושלים, שם תפקד כחלוץ מרכזי במשך 17 שנה, עד פרישתו ב- 1971. ראיתי אלבום תמונות שערכה לו אשתו לרגל פרישתו מכס המשפט לאחר 30 שנה, ובו כל הצילומים והכתבות שפורסמו בימיו ככדורגלן, לצד אלבום עב כרס של 30 שנות שיפוט.

בעודו משחק בבית"ר החל אהרן ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית, מה שלא היה דבר שכיח באותם ימים. בינינו, כמה שופטים אתם מכירים ששיחקו כדורגל?

באותה תקופה גם נשא לאשה את עירית מלברגר, לימים מרצה ידועה ומפורסמת שכתבה ספרים ומאמרים רבים, וחוקרת תלמוד ומחשבת חז"ל. לבני הזוג שלושה ילדים וארבעה נכדים.

כשסיים את לימודיו התמחה במוסד לביטוח לאומי. עם קבלת הרישיון לעריכת דין, עבר לעבוד בהנהלת בתי המשפט, שם הקים את המחלקה לביקורת פנימית. לאחר מספר שנים יצא לעבוד כעו"ד עצמאי. ב – 1 באוקטובר 1973 נעתר לבקשת מנהל בתי המשפט וחזר לעמוד בראש המחלקה לביקורת פנימית בהנהלת בתי המשפט. בשנים אלה שימש כמזכיר וכיועץ מקצועי בוועדת עציוני - ועדת חקירה ממלכתית, שחקרה את השחיתויות בכדורגל ב- 1971. הוא שימש כמזכיר בוועדת ויתקון – ועדת חקירה ממלכתית, שחקרה את השחיתויות בחברת "נתיבי נפט" ב- 1972, ובוועדה הממלכתית המפורסמת ביותר - ועדת אגרנט, בה היה אחראי על ניהול הצד הפרוצדורלי של עבודת הוועדה, בשנת 1974. זמן קצר לאחר סיום עבודתו בוועדת אגרנט, ב- 1975, יצא עם משפחתו לשליחות הסוכנות היהודית באוסטרליה.

בסוף שנות ה- 70 הציעו לו לכהן כשופט בבית המשפט השלום בעפולה, ומאז הוא מתגורר כאן, בבירת העמק.

למה דווקא עפולה? שאלתי.

"מנהל בתי המשפט קרא לי יום אחד ואמר שעומדים למנות אותי לשופט ועומדות בפני ארבע אפשרויות - באר שבע, נתניה, רחובות ועפולה. בחרתי בעפולה מבלי שהכרתי אותה כלל. אשתי חשבה שהשתגעתי. אבל איני מצטער על הבחירה, כי העמק הוא באמת מיוחד".

שלוש שנים כיהן אהרן כשופט שלום בעפולה ולאחר מכן עבר לבית המשפט המחוזי בנצרת, תחילה במינוי בפועל ולאחר מכן במינוי של קבע. ב- 2002 מונה לסגן נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת, תפקיד בו כיהן עד לפרישתו בסוף שנת 2008.

אתה רואה עלייה ברמת הפשיעה עם השנים?

"בהחלט, אבל זה מובן לחלוטין, כי אם פעם היינו כאן 3-4 מיליון תושבים, היום שילשנו את עצמנו, כך שזה רק טבעי שנפח הפשיעה גדל. העניין הוא שגם צורת הפשיעה השתנתה מאוד ונעשתה אגרסיבית יותר. פעם הפושעים היו יותר 'מתחשבים'. היום שמים מטען חבלה באמצע הרחוב ואין זה מעניין את אותם הפושעים, שעוברים ושבים חפים מפשע עלולים להיפגע".

אילו מקרים זכורים לך במיוחד?

"מדי פעם הייתי חוזר הביתה מבית המשפט ואומר לאשתי שהמציאות עולה על כל דמיון. נתקלתי במקרים שהמוח לא יכול לדמיין אפילו. למשל: אב מן המגזר הערבי, שכלתו נחשדה ששרכה דרכיה. הוא הסיעה לשדה, ולאחר שיצא מן המכונית נעל אותה כשכלתו, שהייתה בהריון – בפנים, והצית אותה באש. בתמונות שהגישה לי התביעה, אי אפשר היה לזהות כלל את האישה שהייתה שרופה לגמרי, אך העובר שהיה בתוך שיליה נותר שלם לחלוטין. זה מקרה שקשה לשכוח".

מקרה נוסף שחקוק בזיכרונו, הוא סיפורה של החיילת העפולאית ליאת גבאי ז"ל, שנרצחה באכזריות נוראה במכות גרזן בעפולה ע"י מחבל ערבי בשנת 1994. אהרן מתאר את המקרה כאחד הקשים ביותר שחווה.

"ליאת הייתה חברה של בתי הגר והכרתיה באופן אישי. היא הייתה בחורה חייכנית וחמודה שנקטלה בדמי ימיה על ידי בן עוולה. זה היה אחד המקרים המזעזעים ביותר שראיתי וילווה אותי תמיד. עד היום אנחנו מקפידים להיות נוכחים מדי שנה באזכרות בבית הקברות".

עם הרב יצחק דוד גרוסמן

השופט אמינוף ידוע כמי שהקפיד תמיד לשמור על זכויותיהם של חשודים, ולא התיר להכניסם אזוקים לאולם בית המשפט.

"מעולם לא הרשיתי להכניס חשודים כשהם אזוקים לבית משפט. היה לי תיק בעבירות סמים שהיו בו 12 נאשמים, שעסקו בהפצת סם מסוכן מסוג קוקאין, במשקל של טון ורבע. זה היה תיק הסמים הגדול ביותר במדינה. 14 עורכי דין מטובי עורכי הדין בארצנו ייצגו את הנאשמים, ו- 2 עורכות דין ייצגו את המדינה. העד המרכזי היה עד מדינה שבלעדיו התיק היה נופל. אנשי משמר בית המשפט ושירות בתי הסוהר התחננו לפני שאתיר להם לאזוק את הנאשמים, כי הם עלולים להשתולל ולהפוך את בית המשפט. סירבתי! "לא יקום ולא יהיה, אני מוכן לקחת את הסיכון". כמובן שהנאשמים הוכנסו ללא אזיקים והמשפט התנהל בסדר ושקט מופתי.
מקרה נוסף היה בתקופה שהייתי יו"ר ועדת השחרורים של אסירים לניכוי שליש, כשביקרתי בבית הכלא 'דמון'. ישבתי יחד עם חברי הוועדה, ולהפתעתי הוכנס לחדר האסיר הראשון, כשהוא אזוק בידיו וברגליו. הייתי המום ואמרתי שאיני מוכן לדון בנושא כל עוד לא מסירים ממנו את האזיקים. הם נאלצו כמובן לשחרר את כל האסירים מן האזיקים. אני חושב שהאסירים אהבו את העובדה שאני דואג לכבודם ולצלם האנוש שלהם, תמיד, כי הייתי הגון כלפיהם, גם אם שלחתי אותם למאסרי עולם. כדי שירגישו שהם בני אדם ולא פושעים, כל עוד לא הורשעו".

קרה לך פעם שאיימו עליך במהלך עבודתך כשופט?

"לא קרה אף פעם. לא פרונטלית ולא טלפונית. היו מקרים של שופטים שקיבלו איומים. יתרה מזו, הייתי אולי השופט היחיד שמיום שהגעתי לכאן דאגתי לבקר את האסירים בכלא פעם אחת בשנה, ביניהם גם כאלה ששלחתי למאסר עולם. ביום שהגעתי לעפולה התעקשתי לבקר בכל בתי המעצר והמאסר באזור, כי חשוב היה לי לדעת לאן אני שולח את החשודים או הנאשמים. אני יודע שהאסירים העריכו זאת מאד".

היו מקרים שבהם חשת שפסקת לא נכון?

"אני לא זוכר מקרה כזה. תמיד התלבטתי והתחבטתי לא מעט לפני שכתבתי את פסקי הדין, ושקלתי רבות עד שפסקתי. ברגע שפסקתי הייתי שלם עם עצמי. רוב המקרים היו חד משמעיים, כך שהייתי שקט עם מצפוני. הדברים שבהם אתה מתלבט הם המקרים הקשים ביותר, ואלה ממילא מגיעים לערעור בכל מקרה. לא זכור לי שהפכו לי פסק דין אי פעם. היו מקרים לא רבים שבהם שינו את גזר הדין [העונש] - הקלו או החמירו, אבל לא שינו את הפסיקה. אני שלם ושקט עם עצמי".

ובכל זאת, אין טעויות לפעמים?

"אין דבר כזה שלא טועים! כל אדם טועה לפעמים. מי שלא טועה – אינו בן אדם! יש מקרים שהם כפסע בין פסיקה – החלטה - נכונה ובלתי נכונה. זכור לי מקרה של בחור צעיר שהמשטרה ביקשה לעצרו באשמת כוונה לשדוד בנק. הבחור קם ודיבר בעצמו בבית המשפט. ביקשתי לצאת כדי לכתוב החלטה בלשכה, ואז קם אביו וסיפר שהשוטרים ירו בבנו ופגעו לו בעצם הזנב, והוא מבקש שאשלח אותו לבדיקות בבית החולים ולא במסגרת המשטרה. הייתי צריך להחליט על אתר אם לעצור אותו או לשלוח אותו לבדיקה כפי שביקש אביו. ברגע הראשון רציתי לדחות את הבקשה, כי הבן לא הזכיר זאת בדבריו, וגם לא נראה פצוע כלל כשהופיע בפני, אך מאחר שהשוטרים לא סתרו את דברי האב, הנחתי שהוא דובר אמת והוריתי להעבירו לבית החולים לבדיקות. ימים אחדים לאחר מכן עברתי ברחוב וראיתי מודעת אבל שהבחור נפטר. תארי לעצמך שהייתי פוסק לעצור אותו מיד ולא לשלחו לבדיקה. מה הייתה משפחתו חושבת. בוודאי הייתה טוענת שגרמתי למותו.
במקרה אחר בראשית דרכי כשופט בבית משפט השלום, הביאו בפני בחור צעיר מהמגזר הערבי וביקשו לעצור אותו למספר ימים באשמת אינוס ילד. עברתי על החומר וראיתי שיש לכך ביסוס והוריתי לעצור אותו, כי רציתי גם להרחיקו מן הכפר ולתת לרוחות להירגע. משפחתו ערערה על החלטתי לבית המשפט המחוזי, והשופט שחרר אותו. באותו יום הוא חזר לכפר ונרצח".

בוא נדבר קצת על רומן זדורוב. רצח או לא רצח?

"התיק של זדורוב היה אמור להגיע להרכב בו שימשתי כאב בית דין, אבל מאחר שעמדתי בפני פרישה, הועבר התיק להרכב אחר. אני לא מכיר את התיק לעומק, אלא ניזון, כמו כולם, ממה שנאמר בתקשורת. אבל הבנתי מאחד השופטים בתיק שהם משוכנעים שהוא הרוצח. צריך לזכור שהתיק עבר אצל שנים עשר שופטים, שלושה בהרכב ראשון, שלושה בעליון, ואז חזר למחוזי לדיון נוסף ושוב לעליון. מכל שנים עשר השופטים רק אחד זיכה אותו מחמת הספק. אז אם כל כך הרבה שופטים עיינו ודנו בתיק הזה ורק לאחד היה ספק, מה המסקנה?, אלא אם כן ישנן ראיות שלא הוצגו בבית המשפט".

אתה חושב שהלחץ הציבורי משפיע על הכרעות בית המשפט?

"עלי זה לא השפיע אף פעם, אבל להגיד לך שזה לא משפיע על שופטים? איני יכול לקבוע חד משמעית. לחץ ציבורי אינו צריך להשפיע על שופטים, אבל הדבר תלוי בכל שופט. לא כולנו עשויים מקשה אחת".

עם אחד מנכדיו

מה אתה אומר על השר אמיר אוחנה שתוקף את הפרקליטות?

"יש צדק בחלק מדבריו. הפרקליטות היא לא טלית שכולה תכלת. היו כבר מקרים שהפרקליטות הגישה תביעות נגד אנשים, שלא היה צריך להגישן. לדוגמא: כתב אישום שהוגש נגד השר והרמטכ"ל לשעבר - רפאל איתן ז"ל, או דברים שטפלו על הנשיא ראובן ריבלין כשהיה מועמד לקבל תפקיד שר המשפטים. הדרך בה נוקט השר אוחנה אינה נכונה בעיני. לא צריך להוציא את זה לציבור ו"לעשות כותרות". גם אם הוא אומר שנתניהו לא עומד מאחורי זה, די ברור שהוא כן. אפשר לתקן עיוותים בתוך המשרד בלי התקשורת, ויש מה לתקן. למשל כל עניין ההדלפות היומיומיות נגד נתניהו. אין לי ספק שחלק מן ההדלפות מגיעות מהפרקליטות. והיו כבר דברים מעולם. הילה גרסטל – נשיאת בית המשפט המחוזי מרכז לשעבר, שהייתה שופטת מאוד מוערכת, יצאה בדברים מאוד חריפים נגד הפרקליטות ונגד מי שעומד בראשה כיום וכינתה אותו שקרן. אני מניח ששופטת בדימוס לא הייתה יוצאת בקריאה כזו סתם".

ומה דעתך בעניין נתניהו, אשם או לא?

"אני מניח שיוגשו נגדו לפחות שני כתבי אישום. יושבים בפרקליטות אנשים שלא רוצים לרדוף אותו סתם. איני מאמין שאביחי מנדלבליט רודף אותו. אם הוא יגיע למסקנה שצריך להגיש כתב אישום, אז יש לקבל את זה. תיק 1000 נראה לי כתיק שוחד, וכנראה יוגש בו כתב אישום על מרמה והפרת אמונים בגלל עדותו של ארנון מילצ'ן שלא יוכל להעיד על שוחד, כי עדות כזו תהפוך אותו לנותן השוחד. תיק 2000 עם נוני מוזס נראה לי בעייתי, למרות שאיני בקי בחומר הראיות. תיק 4000, נראה לי שיש בו די ראיות, אבל אני מסתייג משום שאיני בקי בחומר הראיות".

מה דעתך על שחרורה מהכלא של סימונה מורי שרצחה את בעלה?

"על פניו נראה שנגרם לה עוול גדול. לא יכול להיות שאישה שסבלה כל כך הרבה, והיה ברור בבית המשפט שדן אותה שהיא סבלה, קיבלה מאסר ארוך כל כך. זה נורא בעיני שהיא נאלצה לשבת 22 שנה לאור מה שעולל לה הגבר של חייה. היא פשוט הייתה במלכוד. מצד שני, ראיתי כבר מקרים הפוכים של נשים שהעלילו עלילות שווא על גברים. צריך, על כן, להיות מאוד זהירים בעניינים אלה. הרבה פעמים ארגוני נשים למיניהם עושים מהומות מבלי להכיר את המקרים מקרוב. לא תמיד הנשים צודקות. ארגוני הנשים אינם רואים את אשר עומד לנגד עיני השופטים בתיק. יש גם נשים שרוצות להתעמר בבעל, ובודות סיפורים. וזה לא פחות נורא בעיני".

לסיום, נראה שגם היום, בשנת 2019, אין עדיין ייצוג הולם בבתי המשפט לשופטים מזרחיים. אתה הרגשת את זה כשופט?

"אני חייב לומר שבאופן אישי, מעולם לא חשתי באפליה, לא בבית הספר היסודי, לא בתיכון, בצבא או באוניברסיטה. לא זכור לי שזה פגע בי אי פעם. אבל האפליה תמיד הייתה שם והיא עדיין קיימת לצערי".

היום השופט "עושה חיים" לדבריו. הוא מרשה לעצמו להתעורר מאוחר, מבלה עם הנכדים, קורא ספרים הרבה וכותב את זיכרונותיו. וכמו שוודאי הבנתם, יש הרבה מה לכתוב.