חיה את הכאב


חיה את הכאב

כתבה: גלית בצלאל | צילומים: אלבום משפחתי

את פניה המחייכות של תמי ישראל מכיר כל תושב בכפר תבור, שכן כראש לשכת ראש המועצה מזה 30 שנה, היא זו שאחראית לקלוט כל תושב חדש שמגיע לכפר. תמיד מחייכת, תמיד לבבית. מה שלא כולם יודעים הוא שמאחורי החיוך התמידי מסתתר כאב כבד מנשוא שמלווה את תמי יום יום, שעה שעה, כבר כמעט 48 שנה. 

חנה ואליהו זגורי עלו מעיראק ב- 1951 עם ארבעת בניהם והתיישבו באשקלון. בהמשך נולדו להם עוד שלוש בנות. תמי הייתה אחת מהן, בת הזקונים. כשהייתה בת שנתיים בלבד התגרשו הוריה והילדים נותרו לגור עם אמם.

"נהגנו לכנות את אמי חנה ושבעת בניה. למרבה הצער המצב הכלכלי באותם הימים לא אפשר לה לגדל את כולנו בבית, וכך מצאנו את עצמנו, אחי עמיר, אחותי דליה ואני, גדלים כילדי חוץ אצל משפחה מאמצת בקיבוץ כרמיה. הייתי ילדה קטנה בכיתה א', כשהגעתי לקיבוץ, והייתי מאוד קשורה לעמיר, שתמיד דאג לכל מחסורי. אחת החוויות הקשות שאני זוכרת כילדה הייתה כשהיינו נוסעים באוטובוס לבית החולים באשקלון, ועוברים בדרך ליד הבית בשכונה, והייתי רואה את אמי עומדת ותולה שם כביסה, ואין לי שום אפשרות לדבר אתה. זה שבר אותי. עם כל הכאב, כשבגרתי, הבנתי שהיא שלחה אותי לקיבוץ מחוסר ברירה. לא כעסתי עליה. אני יודעת שזה קרע אותה מבפנים. אני אפילו חושבת שהעובדה שהיא שלחה אותנו לקיבוץ, הצילה אותנו בהרבה מובנים מהתדרדרות למחוזות אחרים, הרבה פחות טובים".

פרק ראשון: עובדיה

בקיץ 1971, כשהייתה תמי בת 14, אירעה טרגדיה ששינתה את חייה ואת חיי משפחתה ללא היכר. היה זה כשאחיה עובדיה (עדי), שהיה אז חייל בשירות סדיר במג"ב, נהרג. תמי זוכרת זאת כאילו היה זה אתמול.

"עובדיה היה בחור תוסס, שאהב חיי חברה, טיולים ובילויים. הוא עבד אחרי הלימודים כדי לפרנס את עצמו ולעזור למשפחה. האסון קרה בחופש הגדול, ב- 9 ביולי 1971. הייתי עם אמי בבית ועובדיה יצא עם אופנוע לארגן אישורים לקראת שחרורו. אני זוכרת שאמי שרה שיר כלשהו על מישהו שרכב על אופנוע ונהרג, ואז הגיע אחד מבני דודנו שהיה שוטר, יחד עם קצין צה"ל, והם סיפרו לנו שהייתה תאונת דרכים ועובדיה נהרג. כל מה שאני זוכרת מאותו רגע זה צעקות וצרחות והמולה גדולה. עובדיה נטמן באשקלון בהלוויה צבאית והחיים שלנו התהפכו לגמרי באותו רגע. אמי איבדה את כל שמחת החיים שלה ביום אחד. בשנת האבל אחרי שעובדיה נהרג, לבשנו שחורים כל השנה, לא שמענו מוזיקה, לא צפינו בטלוויזיה, לא רקדנו, וגם אחרי שהשנה הסתיימה אימא המשיכה להתאבל כל חייה, הפסיקה לגמרי לטפח את עצמה, שרה שירים עצובים כל היום ובכתה. באיזשהו מקום אנחנו המשכנו להתאבל יחד איתה. היא אמרה לנו תמיד שהיא ממשיכה לחיות רק בשבילנו. אני החלטתי לעזוב את הקיבוץ ולחזור לגור איתה בבית. עמיר התחתן ועזב את הקיבוץ ולא רציתי להישאר שם בלעדיו. כאחים, היינו כולנו מאוד מאוחדים וקשורים זה לזה, והחיסרון של עובדיה היה מאוד מורגש. לא הפסקנו לדבר עליו ולחשוב עליו לרגע. לשכול הייתה נוכחות מאוד משמעותית בבית".

ניכר שקשה לה מאוד לשוחח על הנושא. היא עוצרת מדי פעם כדי לנגב את הדמעות. הזיכרון שהותיר אחריו עובדיה כחייל מג"ב, רקם קשר מאוד מיוחד בין תמי ובין יחידת מתמיד מושבות כפר תבור-יבנאל, שאותה היא מלווה באהבה ובדאגה לאורך השנים.

פרק שני: עמיר

כשהייתה בת 18 נישאה תמי לאורי ישראל, בן כפר תבור, ועברה לגור עמו בכפר. לזוג נולדו שתי בנות. בשנת 1982, ביום שבו החלו לגייס כוחות למבצע "שלום הגליל", ביקר אותם עמיר אחיה עם  אשתו נעמה, בניו התאומים ובנותיו התאומות.  

"זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את עמיר. אחרי שהם היו אצלנו וחזרו הביתה לתל אביב, הוא קיבל צו 8 בגיוס מילואים. כאח שכול הוא לא היה אמור להיכנס ללבנון, אבל הוא בחר לעשות זאת. אימא שלי ממש השתגעה מזה. במוצ"ש 5.6.82 הוצבו בכפר תבור דוכני סנדוויצ'ים לחיילים שעלו לצפון. הסתבר שעמיר עבר כאן בדוכן ואני לצערי פספסתי אותו. הוא הוצב כמפקד מחלקת סיור ביחידת שריון שנכנסה ללבנון. ביום חמישי, 10.6 התחילו להגיע שמועות על מטוס ישראלי שריסס בטעות שיירה שלנו בלבנון. אני זוכרת שבמשך כל אותו שבוע ניסינו להשיג את עמיר טלפונית ללא הצלחה. ביום ראשון, 13.6, הודיעו בחדשות על חייל שהיה אח שכול ונהרג. זה ממש הלחיץ אותי, למרות שלא היה מדובר בו בדיעבד, אבל אז, תוך כדי המחשבה, דפקו לי בדלת והבשורה הנוראה מכל הגיעה. שעמיר נהרג".

סיפור השיירה שהותקפה בדרום לבנון ב-10 ביוני 1982 נחשב עד היום לאחד האירועים הקשים בתולדות צה"ל בנושא ירי כוחותינו על כוחותינו. 24 הרוגים ו- 100 פצועים – זה היה מחיר התקרית הזו, שבה כוח של טנקים ונגמ"שים הופגז ע"י מטוס פנטום שלנו שהיה חמוש בתחמושת חודרת שריון.

תמי שוב מתקשה לעצור את הדמעות.

"נשברתי לרסיסים באותו רגע. אי אפשר לעכל שדבר כזה קורה לך שוב. אני זוכרת את הנסיעה אליו הביתה לתל אביב, את חדר המדרגות בבניין שלהם שהיה מלא באנשים, את אימא שלי שקרסה, את האמבולנס והמהומה. ושוב שנת אבל וכל הכאב הגדול שהיה במשפחה עד אז התעצם פי שניים".

תמי מראה לי ארגזים שלמים עמוסים בקטעי עיתונים, תמונות, ספרי זיכרונות ומכתבים שהותירו אחריהם שני האחים. אפילו את מדי מג"ב של עובדיה שמרה. בקומה השנייה של ביתה ניצב ארון זיכרון שעליו מונחות תמונותיהם של עובדיה ועמיר, מחייכים, יפים, מחבקים. הם שם תמיד, איתה, כל יום, כל היום.

"אני מדברת עליהם כל הזמן כי אני לא רוצה לשכוח אותם", היא אומרת ומראה לי גלויה שכתב אחיה עמיר ביום שנהרג. באופן אכזרי במיוחד, הגלויה הגיעה אל המשפחה בעיצומם של שבעת ימי האבל.

10.6.82

"למשפחה היקרה שלום,
חזר העם ולבש מדים ושבו הגלויות לרוץ בדרכים. אני כותב לכם ד"ש ומורל גבוה מחוד החזית. אין יום ואין לילה. על אף הכול, אין טענות ובקשות מאיש. אני מתגעגע לשבת ביניכם, כרגיל בלי יריות ופגזים, עם חיים שקטים ושלווים, גם לאנשי הצפון. אולי אני נשמע ציוני מדי, אך כך אני מרגיש. לכולכם הרבה אהבה, מהאדם האוהב אתכם ביותר. נעמה, שמרי על הגחלת הבוערת,
עמיר"

-------------------

פרק שלישי: אמציה

אחרי שני אסונות נוראיים שפקדו את המשפחה, כשנדמה היה שכלום לא יכול להיות נורא יותר, הגיע האסון הבא.

בבוקר יום ראשון, 11 באוקטובר 1992, יצא אמציה בן חיים, איש סיירת מטכ"ל, מקיבוץ יד מרדכי שבו התגורר, לעבודת הרכבת מערכת במושב גני-טל שבגוש קטיף. בשעת צהריים, כשעבד לבד בחממה, הוא נרצח במכות מעדר על ידי פועל ערבי שעבד במושב. בעל החממה מצא את גופתו אחרי כחצי שעה. אמציה היה בן 45 במותו, והותיר אחריו את אשתו דליה, אחותה של תמי, ושלושה ילדים.

"אמציה היה גיסי, אבל מאחר שהוא היה בן יחיד לניצולי שואה, אימצנו אותו אלינו למשפחה כאח שמיני והוא היה חלק בלתי נפרד מאתנו. בערב סוכות הכנתי ארוחה גדולה לחג וכל המשפחה הייתה בדרכה אלינו לכפר לחגוג. בזמן שאנחנו ממתינים להם קיבלנו טלפון מהמזכירות של יד מרדכי ואמרו שהיה פיגוע ואמציה נהרג. אני זוכרת שפשוט שברתי את הטלפון. לא האמנו שדבר כזה יכול לקרות שוב. חיכינו שאימא שלי תגיע עם האחים כדי לבשר להם, ומיד נסענו איתם דרומה לאחותי בקיבוץ. ושוב שנת אבל והכל חוזר אלינו במלוא העצמה. מאז מה שקרה לאמציה והצורה האכזרית שבה הוא נרצח כשהמחבל הגיח אליו מאחור, כל הביטחון שלי באנשים התערער. אני לעולם לא מסובבת את הגב לזרים, ולא משנה מי הם".

אחרי שנשאה עמה את הכאב הכבד מנשוא לאורך השנים, הגיעו ייסוריה של חנה, אימה של תמי, לקצם בערב ליל הסדר של שנת 2007.

"אמי תמיד אמרה שהיא מתפללת שהיא תמות בערב חג כדי שלא נצטרך להתאבל שוב ולשבת שבעה. אם יש משהו שהייתי רוצה לספר לה, זה שהתפילה שלה נענתה", אומרת תמי ובוכה שוב.

כאימא לארבע בנות, את מרגישה שהכאב הגדול שינה משהו באימהות שלך?

"בוודאי שכן. ראשית, אני אימא חרדתית בצורה מאוד קיצונית. אני צריכה לדעת איפה בנותיי נמצאות בכל רגע נתון, למרות שחלקן כבר נשואות עם ילדים ולא גרות בבית. מעבר לכך, מאוד היה לי חשוב תמיד להעביר לבנותיי את נושא אחוות האחים. אין דבר כזה לריב עם אחים. אני לא אתן לאף אחד לפרק את האחווה הזו, בדיוק כשם שאני לא נותנת לאף אחד לפרק את האחווה שיש לי עם אחיי ואחיותיי. האחים שלי זה החיים שלי. אנחנו השריון אחד של השני. אף אחד לא יכול להיכנס בינינו. אולי הפסדנו שני אחים אבל הרווחנו את האחווה הזו בינינו. אני יוצאת מדעתי כשאני שומעת על משפחות שבהן אחים רבים ביניהם על ירושות וכספים. זה לא משהו שאני יכולה לקבל. הם לא מבינים מה הם מפסידים".

וכך, מדי שנה תמי ומשפחתה מוצאים עצמם נעים בין יום הזיכרון ובין אזכרה לאזכרה, שלוש במספר.

"בכל פעם שחייל או מישהו נהרג בפיגוע אני חושבת על המשפחה ועל מה שמצפה להם", היא אומרת. אין יום שעובר מבלי שהיא נזכרת ובוכה. והכאב, הוא לא מרפה. אפילו לא לרגע.