(לפעמים) חלומות מתגשמים!


(לפעמים) חלומות מתגשמים!

כתבה: שני הדר | צילום: אפרת אסימיני

אני אוהבת סיפורי "איך הכרתם". תמיד מרגיש לי שמאחורי סיפור ההיכרות מסתתר איזה קוד לפיצוח מה שיהיה אח"כ החיים של הזוג הזה. כששאלתי את נינה את שאלת ה"איך הכרתם" שלי, היא צחקה.

"הכרנו בפאב, דרך חברים. לי לקח שמונה שנים להבין, אבל ערן כבר ברגע ההוא ידע שאני אהיה אשתו. אני לעומתו הייתי צריכה שיגיע איזה רגע מכונן. והרגע הזה הגיע. ישבתי אצל חברים בקיבוץ שלי, קיבוץ החותרים, ועשינו על האש. גם ערן הגיע לשם. ואז הרצל ויהושע התחילו לריב. מכות רצח". זה הרגע להסביר שהרצל ויהושע הם כלבים. קיבוץ, אתם יודעים איך זה. שמות של אנשים ובעלי חיים מתערבלים בתוך הסיפורים.

"הרצל היה הכי מפחיד. הם התחילו לריב וכולם עמדו חסרי אונים ולא ידעו איך לעצור את זה, אבל ערן קם פתאום, ובלי פחד פשוט הפריד ביניהם. בכל הכוח הוא הזיז את יהושע והפריד ביניהם, ואני, כמו אשת מערות, באותה השנייה ידעתי שזה הגבר של חיי. שזה האיש שלי".

לכאורה זה סתם סיפור, אבל האומץ של ערן, הביטחון והכוח שלו, ילוו את נינה ויהוו משענת עבורה בשנים שיבואו אח"כ. ואלה לא תהיינה שנים קלות.

הסיפור הזה מתחיל מספר חודשים אחרי שנינה (38) וערן (39) שטרית מתחתנים.

"מהר מאד נכנסתי להריון", נינה מספרת, "והכל היה ממש בסדר עד שבוע 27, אבל אז התחילו העניינים להסתבך. בשבוע 27 היתה לי ירידת מים פתאומית, שאחריה אושפזתי. אמרו לי שאני לא יוצאת מבית החולים עד הלידה, ושזה יקרה ממש בקרוב. אלא שהלידה לא הגיעה ואני שכבתי וחיכיתי במחלקת ה"היי ריסק" של בית החולים כרמל. יום אחד, בבדיקת הערכת משקל והתפתחות של העוברית, עלה חשד שהיא סובלת ממיקרוצפולוס – תסמונת גנטית נדירה ואיומה. בשלב הזה המליצו לנו על הפסקת הריון. הובהלתי באמבולנס לאיכילוב לבדיקה וכל הדרך הייתי מבועתת. פחדתי שאלד בדרך ואתקע בת"א בפגיה. הרופאים כאמור המליצו לנו להפסיק את ההיריון, אבל אנחנו שמרנו על אופטימיות, ואחרי בדיקות רבות בחרנו לעשות הכל על מנת להמשיך. כשהגעתי לשבוע 30 היה חשש להתפתחות לא תקינה של הריאות אצל העוברית והרופאים החליטו ליילד אותי בניתוח קיסרי. אני זוכרת אותנו שומעים בהתרגשות את הבכי שלה. דניאל הקטנטנה שוקלת 1.200 ק"ג, אבל בוכה חזק מספיק כדי שנדע שהריאות שלה תקינות. אנחנו נשמנו לרווחה ביחד עם הנשימות הראשונות שלה".

אלא שאז המצב התדרדר במהירות וריאה אחת של דניאל קרסה. בבוקר שלמחרת קרסה גם הריאה השנייה. ימים ולילות מלאי חרדה עברו על נינה וערן.

"הרופאים אמרו לנו 'ניסינו הכל, היא לא מגיבה לתרופות, אין יותר מה לעשות'. אז התפללנו. ולאט לאט המצב החל להשתפר. בשלב זה אמרו לנו הרופאים שיש לנו לוחמת קטנה".

לאחר 52 ימים בפגיה דניאל שוחררה הביתה. מצבה הבריאותי עדיין לא היה ברור והיא נדרשה למעקבי התפתחות שונים. עם הזמן התברר שהיא עמדה בגבורה באתגרים הבריאותיים של ראשית חייה, ומלבד משקפיים, לא נשארו לה כל סימנים לאותם הימים הקשים. ילדה גיבורה, מתוקה, היום היא כבר בת ארבע וחצי.

ואז הגיע פרק ב'. שיעור נוסף בארעיותם של החיים.

שנתיים אחרי הלידה של דניאל, נינה שוב בהריון. גם הפעם הכל תקין ועובר בקלות עד שבוע 26, אלא שאז, נינה מבינה שבמשך כמה שעות היא לא מרגישה את העוברית שבבטנה. בערב הם הולכים ביחד לאירוע משפחתי, ונינה יפה וזוהרת בשמלת הריון. כולם מלטפים בהתפעלות את הבטן התופחת, אבל נינה לא מרגישה תנועות.

"העוברית היתה מעירה אותי כל יום בארבע לפנות בוקר, אבל באותו יום התעוררתי מהשעון המעורר בשש בבוקר. אמרתי לערן שאני חייבת לגשת לבדיקת אולטרסאונד, לוודא שהכול תקין. מיהרתי לעבודה ורציתי כבר להיות אחרי הבדיקה. היה לי ברור שהכול יהיה טוב".

שתיקת הרופאים

יש את הרגע שבו הרופאים שותקים. זוגות רבים לצערנו מכירים את הרגע הזה. במיון היולדות נינה חוברה לאולטרסאונד. הבדיקה החלה והרופאה השתתקה. נינה וערן, שכבר ידעו דבר או שניים על אולטרסאונד ועל שתיקת הרופאים, וכבר הכירו היטב את קול דהירות הסוסים שאמור להשמיע הדופק העוברי באולטרסאונד תקין, הבינו שיש בעיה. שתיקת המוניטור ושתיקת הרופאה. ברגע ההוא התחילו לדבר איתם על "לידה שקטה". המונח הרפואי הסטרילי המתאר לידת תינוק מת.

"המחשבה שעכשיו אנחנו צריכים לספר לאימא שלי ולדניאל הקטנה מה קרה, מוטטה אותי, אבל החזקתי את עצמי. רק ברגע שאימא שלי ואחותי הגיעו לחדר הלידה, רק אז הרשיתי לעצמי להתפרק בבכי".

תהליך הלידה הכפוי נמשך זמן ארוך. בזמן הזה ערן, שלא זז ממנה, הבחין שנינה מאבדת סימני חיים והסב את תשומת לבו של הצוות הרפואי. נינה הובהלה לניתוח חירום לאחר שנמצאה בסכנת חיים. בסופו של הניתוח התבשרו נינה וערן שהריון נוסף הוא בלתי אפשרי בעבורם. "אני מוכן ורוצה להישאר רק עם ילדה אחת, אבל לא מוכן בשום אופן לסכן אותך. את הכי חשובה מבחינתי, את האישה שלי", אמר ערן לנינה.

"וזה רגע מפרק. וכל יום שמגיע אחריו הוא יום של התמודדות. לספר בקיבוץ שנגמר. להסביר לדניאל שלא תהיה לה אחות בקרוב. להתמודד בכל פתיחת שנה מחדש, בכל שאלון מחדש, עם השאלה כמה ילדים יש לך בבית. לשבת עם כל הקיבוץ על הדשא בחג השבועות, כשעל הבמה עולות האימהות עם התינוקות שנולדו השנה. לדעת שגם את היית אמורה להיות אחת מהן".

נינה וערן לא ויתרו על חלום המשפחה שלהם. הם רק הבינו שההיריון הבא שלהם יהיה הריון באמצעות פונדקאית.

300,000 ₪. זה הסכום שנדרש מזוג שמבקש לעצמו ילד באמצעות הליך של פונדקאות. וזה לא סכום שניתן ללוות בבנק. אין מה למשכן כנגדו. אבל נינה היא אישה יצירתית. היא אמיצה, נחושה, והיא ידעה בכל לבה, שהיא תלך רחוק מאד ותעשה הרבה מאד עבור החלום שלה לילד נוסף. וכאן התחיל הפרויקט - "לפעמים חלומות מתגשמים".

נינה בחרה בחברת Headstart, להיות הבית לפרויקט שלה - גיוס כסף לפונדקאות באמצעות גיוס המונים. היא ידעה שזה לא יהיה פשוט. ברגע אחד היא תידרש לצאת החוצה עם כל הפרטים האינטימיים ביותר. עם הקשיים, ההורמונים, הדאגה, עצב האובדן, ובתוך כל אלו – לבקש עזרה. ויותר מכך – לבקש כסף. "אני שונאת לבקש טובות", היא מודה. "בגלל זה אני יודעת לעשות באמת הכל. רק לא לבקש עזרה".

ובתוך כל הדבר הזה נמצא גם ערן. "ערן הסכים בתחילת הדרך לתמוך מהצד, אבל אמר לי מראש – זה פרויקט שלך. אני לא מתערב. תומך מאחורי הקלעים אבל לא פעיל אקטיבי. לשרוד את זה כזוג, זה לא ייאמן ולא מובן מאליו. זה עוד מכשול עצום שהיינו צריכים לצלוח, בנוסף לכל האתגרים שעמדו עד כה בפנינו".

והפרויקט יצא לדרך. ספרי נינה, איך היה? האמנת שתצליחו?

"אם לא הייתי חושבת שיש לנו סיכוי, לא הייתי מעזה לצאת לדרך הזאת. אבל אני מודה שלא חשבתי שנצליח לגייס הכל. בטח לא בדרך שבה הכל קרה".

העניין עם גיוס המונים הוא התשורות שמקבלים האנשים שתורמים כסף לפרויקטים. כשאדם מבקש להוציא ספר למשל, התשורה די ברורה מאליה. התורם יקבל עותק מהספר, מפגש עם הכותב, ערב השקה ועוד כהנה וכהנה. אבל מה קורה כשמדובר בפרויקט מהסוג הזה? איזו תשורה יכולים להבטיח הורים לעתיד בפרויקט גיוס כספים לפונדקאות?

וכאן נכנסו לתמונה המון אנשים טובים. חברים, משפחה וגם אנשים שלא הכירו את נינה וערן אבל התחברו אל החלום שלהם.

"בשבוע הראשון לא הפסקתי לבכות מכל תשורה שנכנסה. הרגשתי שאני לא מסוגלת להכיל את המחשבה על איך אגיד תודה לכולם. הדברים היו כל כך לא מובנים מאליהם. אנשים הוציאו וחסכו מעצמם וממשפחתם דברים משמעותיים, ותרמו לנו. אלו היו סיפורים שפירקו אותי. אנשים עבדו בשבילנו בלי שנדע. את הסיפורים שמענו מהדלת האחורית. המון אנשים מהקיבוץ הלכו למזכירות וביקשו עבורנו, שאלו איך הקיבוץ יכול לעזור לנו. והקיבוץ עזר מאד. כולם נרתמו. התשורות היו יצירתיות ומיוחדות. כל אחד נתן את המיטב שלו. מסידור ארונות ועד אפיית עוגות. מאימון כושר ועד קואצ'ינג לקריירה, בוטוקס, כתיבת סיפור, שיעורי נגינה, ועוד כל כך הרבה. היו דברים שריגשו אותנו באופן מיוחד, כמו למשל חברה שכתבה ספר ילדים שסיפר את הסיפור שלנו ("ביצת הפלאים"). הספר אויר ונערך על ידי חברות נוספות מהקיבוץ, ונמכר כתשורה בפני עצמה. אחד מרגעי השיא של הפרויקט היה מסיבה שהפיקו צעירי הקיבוץ, כל כולה לטובת גיוס כספים עבורנו. כל מי שרק היה יכול, תרם באופן כזה או אחר עבור המסיבה הזאת. אי אפשר לתאר כמה היה מרגש כשהחבר'ה הצעירים, שתמיד הסתכלתי עליהם בתור ילדים, היו עכשיו מי שעמדו מאחורי הארגון הזה. נוצרו בינינו חיבורים מדהימים, שלא יכולים היו לקרות בדרך אחרת. אני התרגשתי מהם, והם מצדם הרגישו כל כך בעלי משמעות. וזה נכון. כמה משמעות היתה, ועדיין יש להם. כמות האנשים שהיו מעורבים בהפקת המסיבה הזאת, בכל קשת הגילאים, היא בלתי נגמרת. אנחנו צוחקים ואומרים שהתינוק הזה, כשיגיע, יהיה באמת של כולם. כשהוא יבכה מגזים בלילות אני אקרא בכל לילה לשותף אחר לשמור עליו...".

אז הצלחתם. זה קרה, וזה הכי מרגש בעולם. ובעצם, עכשיו המסע רק מתחיל, נכון?

"כן. בימים האחרונים חתמנו על חוזה עם חברה שמתווכת עבורנו את התהליך. התרגשנו מאד כשבמהלך הפרויקט פנו אלינו חמש נשים שונות בארץ והציעו להיות הפונדקאיות שלנו. זה לא מובן מאליו. הנתונים בארץ מדברים על 50 פונדקאיות פוטנציאליות על כל 300 זוגות שמבקשים להתחיל בתהליך. אלו הנתונים הרשמיים. מספרים שהנתונים האמיתיים עוד הרבה יותר קשים".

בסוגיית הבחירה בין תהליך של פונדקאות בארץ או בחו"ל ישנה מערכת מורכבת של שיקולים. שאלות כמו מחיר, יהדות, קשר עם הפונדקאית, איתור פונדקאית מתאימה ועוד כהנה וכהנה. הבחירה בסופו של דבר נעשית אצל כל זוג על פי הדרך המתאימה לו ביותר.

"אנחנו מתחילים עכשיו קודם כל בירידה למחתרת", נינה אומרת. "נתחיל את התהליך בשקט שאנחנו מאד זקוקים לו. בטח יצופו חרדות גדולות מאד סביב שבוע 26 להריון, ומצד שני הלוואי שנגיע כמה שיותר מהר לנקודה הזאת. אני מאד מדחיקה. מנותקת מהרגש וכל כולי ממוקדת בעשייה. לא יכולה להרשות לעצמי כרגע להתפרק. אני מניחה שכשאהיה עם תינוק בידיים, אני לא אפסיק לבכות במשך שלושה חודשים, אבל עד אז – אני שומרת על עצמי".

רגע לפני סיום נינה, מה את מאחלת לעצמך לשנת תש"ף? 

"עכשיו זה בדיוק שנתיים מאז שהכול קרה. בראש השנה הקודם היה סיוט. עכשיו אלו חגים שמחים. יצאנו לדרך. זה קורה. הכל טוב. יש לנו את הכסף שגייסנו, חתמנו על החוזה, יהיה בסדר. מצד אחד עברנו דרך מאד ארוכה, ומצד שני רק עכשיו מתחיל הדבר האמיתי. כרגע, בנקודת הזמן הנוכחית, אני חוגגת את הרגע הזה וזהו. אני לא מקשה על עצמי, אבל כמובן מקווה וחולמת שבשנה הבאה נצטלם עם תינוק. ולכולם אני רוצה לומר - האמינו בניסים. תחלמו ואל תפסיקו. חלומות מתגשמים. אנשים אומרים שאנחנו אמיצים ומעוררי השראה, ואני אומרת לכם, אתם האמיצים. כל מי שהיה איתנו, שלקח חלק כזה או אחר. אני מקווה שכולנו נמשיך לראות את הטוב שבאדם. אל תקשיבו למי שאומר לכם שהדור הולך ופוחת. זה לא נכון. כל כך הרבה אנשים שעזרו לנו במסע הזה, מוכיחים שיצר האדם טוב מיסודו".

נינה וערן יורדים עכשיו למחתרת. יש להם תינוק לחלום ולהגשים. אנחנו נחכה להם על הדשא של חדר האוכל בקיבוץ החותרים, בחג השבועות הבא, בריקוד האימהות והתינוקות. ונינה מבקשת למסור לכל השותפים לדרך, שלא ישכחו לבוא מאוחר בלילה לעזור, כשהתינוק שלהם יבכה. אם שותפות – אז עד הסוף!