רומן מסע


רומן מסע

כתבה: גלית בצלאל | צילום חוץ: רותם פישמן

כשבנה של שרון קוגן נשאל לאחרונה ע"י אחת המורות בבית ספרו במה עוסקת אמו, הוא התקשה לענות. ככה זה כשיש לך אימא שהיא סוג של מולטי טאלנט ויש לה המון עיסוקים. קוגן היא מעצבת פנים, סטייליסטית, שחקנית, מנחת NLP, משוררת, סופרת ולאחרונה גם שדרנית רדיו בתחנת רדיו עפולה. אין זה פלא אם כך שהילד מסתבך עם התשובה.

אז מי זו באמת שרון קוגן?, שאלתי אותה.

"שרון של היום היא סופרת ומנחת NLP. אני מאוד מתחברת לספרות ולעולם המילים. זה קיים בי עוד מאז שהייתי ילדה. אני כותבת בלילות שירים וסיפורים. כשיש לי פתאום רעיון, אני כותבת לי משפט או פסקה על פתק, ואז כשאני חוזרת הביתה יוצאים לי מזה פרקים שלמים. עולם ה- NLP מאוד משתלב עם הכתיבה שלי. יש המון נקודות השקה בין שני התחומים. מה שאני ממש אוהבת ב- NLP הוא שזו שפה מאוד מיוחדת, שבעצם הכל אפשרי. בכל אדם יכולות ומשאבים פנימיים להשתנות ולהצליח. לא משתמשים במילים שליליות. אתה תמיד צריך לחשוב חיובי. ככה אני גם חיה את חיי, עם חיוך, בחשיבה חיובית, קדימה, למרות כל מה שעברתי בחיי".

וכששרון מדברת על מה שהיא עברה, זה כולל חיים בדלות כילדה, בצל אם נכה שלא הייתה בריאה בנפשה, הפכה להיות אלכוהוליסטית ונפטרה ממחלת הסרטן, אבדן של אח במהלך שירותו הצבאי ואבדן של בעל שנפטר בשנת 2008 ממפרצת מוחית באמצע נהיגה ברכבו. זהו ללא ספק משא כבד על כתפיה של אישה בת 46 בסה"כ.

את בעלה, רון קוגן ז"ל, הכירה כששירתו יחד בחצרים באותה טייסת מבצעית, היא כמכונאית מסוקים והוא כמכונאי מוטס, אהבה ענקית שהולידה נישואין, שתי בנות ובן. משפחה מאושרת. כשברק, בן הזקונים שלהם, היה בן 3.5, נגדע האושר לפתע. ב- 3 בנובמבר 2008, היה רון בדרכו הביתה ממשרדו שביקנעם, כשהתלונן בפני אשתו בטלפון על כאבי ראש חזקים. שניות לאחר מכן זה נגמר. הוא התנגש בתמרור בעקבות מה שהתברר בהמשך כמפרצת מוחית. גבר בן 37 שהיה בריא לגמרי עד לאותו רגע. כששרון ראתה ממרפסת ביתה את הפקק שנוצר בדרך מיקנעם לרמת ישי, היא כבר הרגישה שהנורא מכל קרה.   

על הפסנתר בסלון ביתה ניצבות זו לצד זו תמונותיה עם רון ז"ל ועם בן זוגה החדש שמלווה אותה בתשע השנים האחרונות.

"רון תמיד נמצא אצלי בלב, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, 365 ימים בשנה, ותמיד אמשיך לאהוב אותו. לצד זה אני גם מאוד אוהבת את בן הזוג הנוכחי שלי וזה לגמרי בסדר. זה גם המסר שאני מנסה להעביר לאנשים שחווים שכול. אל תפחדו להתאהב שוב. זוגיות זה דבר יפה, זה טוב לנפש ולמשפחה. העובדה שאתה מתאהב שוב לא אומרת שאתה לא נושא בנפשך את האהוב הראשון".

וגם תמונתו של האח שנהרג, אלמוג, נמצאת שם על הפסנתר. גבוה, יפה תואר, מוסיקאי בחסד עליון לדבריה. פליטת כדור מנשקו האישי קטעה את חייו באיבם. עד היום לא ממש ברור מה בדיוק קרה שם. שרון מתגעגעת אליו מאוד.

את שואלת את עצמך לפעמים למה כל זה קרה לך? השאלה הזאת של למה זה מגיע לי מייסרת אותך?

"שאלתי את עצמי את השאלה הזו הרבה פעמים, אבל אין לי תשובה. זה מסוג הדברים שקורים ואין להם הסבר. לא ראיתי בכל מה שקרה עונש כי לא היה על מה להעניש אותי. אני מאמינה בלב שלם שתמיד הלכתי בדרך הישר כפי שהורי לימדו אותי, התנדבתי, עזרתי לזולת, לא עשיתי שום דבר רע שהייתי צריכה להיענש עליו. בעיקר אני עושה את הכי טוב כדי להיות אימא טובה".

את בוכה הרבה?

"כן, אני בוכה, אפילו מדברים ממש מוזרים. אני בוכה כשאני רואה יונקי דבש מגיעים לעץ הלימון שלי, או כשיוצאים ורדים חדשים בגינה. אני בוכה כשיוצא לי שיר חדש וכשהילדים שלי אומרים לי שהם מאושרים. הרבה דברים מרגשים אותי מאוד".

אבל אל תתבלבלו, למרות כל מה שעברה, שרון לא מפסיקה לחייך. ואם אתם מדמיינים בראשכם אישה עצובה ומרירה, זה לא המקרה. ב"תאטרון העמק" של אילנה אדרי, שבו היא משחקת כבר 14 שנים, היא מרשה לעצמי אפילו להשתטות.

"התאטרון זה המקום שבו אני מרשה לעצמי להיפתח באמת. אני מרגישה שם כמו ילדה בת 14, חסרת גבולות, בלי איפור, בלי חסרונות, בנעלי בית ופיג'מה. השחקנים שם מכירים אותי יותר טוב מכולם".

אימא, תראי, אבא בשמש

האבדן של בעלה רון, העצב והבלבול הגדול שחשה בעקבותיו וההתמודדות עם היותה אלמנה עם שלושה ילדים פתאום באמצע החיים, הביאו לכתיבת ספר הילדים הראשון שלה: "ארץ שמיים". בהקדשה שפתחה את הספר, כתבה: לזכרו של אבא רון חיים קוגן ששמחת ילדים וצחוקם היו מהות האושר בחייו'. הספר מתאר את סיפור התמודדותו של ברק בן ה- 4 עם מותו הפתאומי של אביו ועל הדרך הייחודית בה בחר לשמר את דמות האב – כשמש שמחייכת ומעירה אותו מדי בוקר. הספר הומלץ ע"י פסיכולוגיות חינוכיות ככזה שיכול להעניק כלים שיסייעו לילדים ומשפחות שעברו חוויה דומה של מוות ואבדן, בהתמודדות היומיומית".

הכתיבה ככוח מרפא

שבע שנים אחרי הוצאתו לאור של "ארץ שמיים" משיקה כעת שרון את ספרה השני, הפעם ספר למבוגרים - "אי אפשר לאהוב בשקט" בהוצאת פרדס. מדובר ביומן מסע אוטוביוגרפי מסעיר, סוחף ונוגע ללב, סיפור חייה שלה שנפרש על פני 44 פרקים, ספר מרגש שמרגע שתאחזו בו לא תוכלו לעזוב אותו. הספר מתאר את זיכרונותיה של שרון מאז שהייתה ילדה למשפחה שחיה בדוחק בדירה הקטנה בבאר שבע, אחות בכורה לשני אחים, עם אבא נכה צה"ל אבל רומנטיקן חסר תקנה ואימא מחוננת, נכת פוליו, שאינה בריאה בנפשה, ואף ניסתה להתאבד מספר פעמים. רוב ילדותה הלא פשוטה עברה עליה בחסות הצעקות והריבים של הוריה. בספרה השני אף חזרה לשאת את שם ילדותה – מרי שרון.

"מרי היה השם שהורי העניקו לי כילדה, והוא ניתן לי על שם סבתי. כל השנים הוא היה בתעודת הזהות, אך במשך שנים לא השתמשתי בו כי התביישתי. חשבתי שזה שם של זקנות. אבל אחרי שאבי, שחולה מאוד עכשיו, אמר לי שמאוד כואב לו שוויתרתי על השם, החלטתי לחזור ולהוסיפו לשמי, ולכן הספר השני כבר יצא עם שמי המלא – מרי שרון קוגן".

את אימה מתארת שרון כאישה חכמה באופן יוצא דופן, שלא הצליחה להגשים את עצמה, אך תמיד שאפה למצוינות, גם כשהיה מדובר בילדיה שלה.

"אמי תמיד הייתה אומרת לי שאני הילדה הכי יפה אבל אם חלילה הייתי מביאה ציון שנמוך מ-80 היא הייתה צורחת עלי בטירוף ושולחת אותי לתקן את הציון אם אני רוצה לחזור הביתה. הדרישות שלה ממני היו בשמיים. אולי בגלל מה שחוויתי כילדה, אני אימא אחרת לגמרי. אצלי הציונים הם הדבר האחרון שחשוב. העיקר שהילדים שלי יחייכו ויהיו מאושרים.

אמי הייתה שונה מכל האמהות. היא צלעה בגלל הפוליו, והיו לה כוויות בכל פלג גופה העליון כתוצאה ממשחק ששיחקה עם אחיה בצעירותם, שבמהלכו שרפה את עצמה בטעות. היא הייתה שונה, אבל אף פעם לא התביישתי בה. אני שמחה שהיא הייתה אימא שלי כי קיבלתי ממנה המון כישרונות, ובכלל אני שמחה שאני הבת של הוריי, כי לקחתי מהם המון דברים טובים, גם כישרונות וגם ערכים של יושר, נתינה ועזרה לזולת. מאמי למדתי לעשות רק מה שאני אוהבת ומאבי למדתי להיות אותנטית, לא לשקר והכי חשוב לא לקחת דברים שלא שייכים לי".

הכתיבה היא הריפוי שלך?

"כתיבה אינטואיטיבית היא בעיני מקום נפלא להתחיל בו תהליך ריפוי. היא יוצרת הזדמנות לחזור למקומות, רגשות, מצבים ואנשים שעיצבו את חיינו. בכך היא מאפשרת לעבד משקעים, לרתום כוחות ולהתפייס עם העבר. כתיבה היא עושר שמביא אושר. אל תכתבו כדי להוציא ספר, אלא כדי להתרוקן ולחדש אנרגיות. אני כתבתי את שני הספרים שלי מבלי להתכוון בכלל. התחלתי פשוט לכתוב וזה מה שיצא ואני כבר כותבת את הספר הבא. כשאוולין לוי, מנהלת הוצאת סטימצקי קראה את הספר, היא התקשרה אלי בהתרגשות ושאלה: 'איפה היית עד עכשיו?'. היא התפעלה מהכנות, מהכתיבה מתוך הבטן".

החשיפה לא קשה לך?

"גם אם זה קשה, זה שווה את זה, כי אנשים פונים אלי כל הזמן ואומרים לי שאני נותנת להם אומץ ותעוזה לדבר על דברים. זה מאוד מחזק אותי. כשכתבתי את ארץ שמיים אפילו התעקשתי שהאיורים בספר יהיו שלנו והשמות יהיו אמיתיים. אני חושבת שהכוחות הפנימיים שלי והיכולת שלי לחייך, טמונים בהכרה העצמית שלי, וזה אחד המסרים שחשוב לי להעביר הלאה. אל תהיו במקום הקורבני ואל תרחמו על עצמכם. הכירו בעצמכם ובטוב שאתם יכולים להוציא מעצמכם בכל מסגרת שבה אתם נמצאים – הלימודית, התעסוקתית, המשפחתית. תנו לעצמכם את הכבוד הראוי, הושיטו יד לאחרים ואל תפחדו גם לבקש עזרה כשצריך"