שוחה למרחקים ארוכים


שוחה למרחקים ארוכים

כתבה: גלית בצלאל | צילום: קרן איזיקסון 

השחיינית הפראלימפית ענבל פיזרו (32) היא אחת משלנו. היא נולדה וגדלה בקיבוץ יזרעאל, בת רביעית לפיטר וג'ודי, עולים מניו זילנד. כשהייתה בת שנתיים אובחן אצלה סיבוך מולד בכלי דם בעמוד השדרה, שגרם לשיתוק בגפיה התחתונות. את פעילותה הספורטיבית כשחיינית החלה כבר בגיל 5, ובגיל 12 כבר השתתפה בתחרויות ארציות. היא נחשבת כיום לבכירת השחיינים הפראלימפיים בישראל, כשמאחוריה ארבע אולימפיאדות, שבהן קטפה ארבע מדליות כסף וחמש מדליות ארד, ואליפויות עולם רבות שזיכו אותה במדליות, ביניהן ארבע מוזהבות. את הריאיון עמה ערכתי דרך הוואטסאפ, בזמן שהיא נמצאת במחנה אימונים בבולגריה, עוד אחת מהתחנות בדרך לאולימפיאדת טוקיו 2020. אבל ענבל היא ממש לא אחת שעבודה קשה מפחידה אותה והיא ודאי לא כזו שתיתן למשהו לעצור בעדה.

איך זה היה לגדול בקיבוץ כילדה על כיסא גלגלים? איך קיבלו אותך הילדים האחרים?

"הילדות שלי בקיבוץ הייתה מדהימה. גדלתי בכיתה שנחשבה אז לכיתה יחסית גדולה בקיבוץ. היינו שנים עשר ילדים, שישה בנים ושש בנות, ובגלל שגדלנו יחד מגיל אפס, הילדים האחרים ראו את הנכות שלי כעובדה מוגמרת, כי הם לא הכירו אותי אחרת. היינו ממש כמו אחים, כיתה מאוד מגובשת. מעולם לא היו לי בעיות חברתיות בקיבוץ. גם המסר היה מאוד ברור, שמתייחסים אלי ככל הילדים ואני עושה הכול כמו כולם ולא מחריגים אותי. החיים בקיבוץ היו חוויה מאוד חיובית עבורי ואני תמיד אומרת שאני אשמח שילדיי יגדלו כמו שאני גדלתי".

לאחר שנים שהתגוררה במרכז, היום היא גרה בקרית אתא, מטעמי נוחות וקירבה לאימונים, אבל מקפידה לבקר הרבה בקיבוץ בו נולדה.

"אני מגיעה המון לעמק. אומנם החיים שלי מרוכזים היום בחיפה, אבל אני מאוד מחוברת לבית ומשתדלת לבוא לכאן כל סופ"ש, גם אם זה לכמה שעות. אני מאוד אוהבת את הנסיעה מחיפה לעמק. זו נסיעה של 50 דקות שלא הייתי רוצה שתתקצר ולו בשנייה. לאט לאט את נכנסת ככה לרוגע של העמק ובכביש הסרגל רואה יותר ויותר שדות בעיניים, נוף מוכר שאף פעם לא נמאס. הכניסה לקיבוץ תמיד מחממת לי את הלב. לא משנה כמה שנים אני כבר לא גרה כאן, זה לגמרי הבית שלי ובכל פעם שאני עוברת את השער אני מרגישה שחזרתי הביתה. אני אוהבת ללכת בשבילים ולגשת לאנשים ואוהבת שהם ניגשים אלי, כאילו כלום לא השתנה. נשארנו קיבוץ קטן יחסית ולא מופרט, אז יש תחושה מאוד נעימה של בית".

מהו סדר היום שלך כיום? מה את עושה כשאת לא שוחה?

"סדר היום שלי מרוכז סביב האימונים. אני מתאמנת פעמיים ביום ולפעמים יש אימוני כושר נוספים. אימון הבוקר מתחיל ב- 6:00 ומסתיים ב- 8:00. אני חוזרת הביתה, אוכלת ארוחת בוקר, לפעמים לומדת קצת ומתכוננת לאימון הבא שמתחיל ב- 16:00, אחריו אני חוזרת הביתה לנוח קצת כדי שאוכל להתעורר שוב למחרת ב- 5:00 בבוקר. בשנים האחרונות אני גם לומדת במקביל פסיכולוגיה ומנהל עסקים במרכז הבינתחומי בהרצליה. בשנתיים הראשונות עוד ניסיתי איכשהו להגיע לחלק מהשיעורים, יומיים-שלושה במרכז, אבל בשני הסמסטרים האחרונים אני כמעט ולא מגיעה לשם ולומדת מרחוק. בינתיים זה מסתדר. יש לי עוד שנה אחת ללמוד במקביל, אבל זו שנה אולימפית, אז אני לא בטוחה שאצליח לשלב את שני הדברים בצורה מלאה".

ומה עם תחביבים וחיי חברה?

"כשאת מתאמנת פעמיים ביום, גם אם יש לך שעות פנויות, זה דורש המון משאבים, גם מנטאליים וגם משאבי ריכוז, כך שמאוד קשה לי להתפנות לדברים אחרים. את כל כולך מפוקסת למטרה אחת ואיך את עושה את האימון הבא בצורה הכי טובה. זה לא משאיר הרבה מקום לחיי חברה או עיסוקים אחרים. ברור שיש לי תחביבים כמו לכל אדם רגיל. חלקם יידחו עד אחרי טוקיו ולחלקם אני מצליחה למצוא מקום".

האם היו לך רגעי משבר במהלך הדרך? 

"היו המון רגעי משבר בדרך והמון סימני שאלה. גדלתי והתבגרתי בתוך הקריירה שלי אז היו הרבה חומות שנתקלתי בהן והייתי צריכה לשאול את עצמי המון שאלות, כמו למה אני עושה את מה שאני עושה, ממה אני נהנית וממה פחות, ואיך לומדים ליהנות מעבודה קשה. המשברים האלה רק חיזקו לי את המוטיבציה להמשיך, כי הבנתי מה אני רוצה להשיג ומהי המטרה שלי. אני יודעת להגיד שהיום אני מאוד ממוקדת ויודעת שאני עושה את מה שאני עושה מהסיבות הנכונות ומרצון עז שלי ולא בגלל גורמים חיצוניים. אני רוצה לתת לעצמי תחושה של יכולת ומסוגלות לסמן מטרה ולהגיע אליה. זה נשמע אלמנטרי אבל זה לא. יהיו אנשים שיגידו שזה בגדר חלום שלא בטוח שניתן להגשימו, אבל אני צריכה לפחות לדעת שעשיתי הכול כדי להצליח. הדבר הכי נורא שיכול לקרות לי זה שאני אדע שלא ניסיתי עד הסוף. זה לגמרי תלוי בי".

ועדיין, האם היו דברים בחייך שנאלצת לוותר עליהם בגלל הנכות?

"לא יותר מאנשים אחרים שנאלצים לוותר על מיליון ואחד דברים בגלל מגבלות כאלה ואחרות. לא כולם מצליחים לעבור קורס טיס. זה בגלל מגבלה כלשהי? כנראה שכן. ברור שבגלל שאני יושבת בכיסא גלגלים יש דברים שסגורים בפני, כמו לרוץ מרתון למשל, אבל גיליתי שבדברים החשובים באמת בחיים תמיד יש איזו דרך מעקף. אולי המעקף שלי טיפה יותר ארוך משל אחרים לפעמים, אבל הדברים שבאמת חשובים עבורי, שזה לחיות חיים עצמאיים שלא תלויים באף אחד אחר, את זה הצלחתי לעשות והנכות לא היוותה מגבלה. אם אני רוצה לנקות את הבית שלי בעצמי אני אעשה זאת, ואם אני רוצה לבשל, אני אדאג שיהיה לי מטבח נוח יותר. אם אני רוצה לטוס לבד, אני אדאג שתהיה לי מזוודה בגודל מתאים כדי שאוכל לגרור אותה מאחורי הכיסא בצורה נוחה, אבל אף אחד לא יגיד לי לא לטוס לבד. אני נוהגת ברכב כבר מגיל שאפשר היה להוציא רישיון ומאוד אוהבת לנהוג. בקיצור, אם רק רוצים, לכל דבר אפשר למצוא פתרון".

עד מתי את רואה את עצמך מתחרה בבריכה? טוקיו 2020 יכולה להיות התחנה האחרונה בקריירה הספורטיבית שלך? 

"אני לא אוהבת לדבר על זה. בעבר אחרי כל אולימפיאדה הכרזתי בקולי קולות על פרישה מהוללת ועל זה שאני לא רואה את עצמי ממשיכה, והנה אני עדיין פה, אז אני לא רוצה יותר להתחייב מתי אני מסיימת".

במה תעסקי לאחר הפרישה?

"זה משהו שמעסיק אותי מעט בשנים האחרונות ולכן היה לי חשוב גם ללמוד ולהוציא תואר בינתיים. אני לא יודעת בבירור מה אעשה אחרי הפרישה. אני טובה מאוד בעבודה עם אנשים ויש לי כל מיני כיוונים, אבל לא הייתי רוצה להיסגר עכשיו על תחום ספציפי. אני כן אגיד שאני מקווה לנצל את כל נקודות החוזקה שצברתי לאורך השנים לצורך העיסוק הבא שלי".

כנציגת הספורטאים בוועד הפראלימפי היית שותפה לאחרונה למאבק להעברת כספים למלגות ממשרד הספורט. איפה המאבק הזה עומד היום? האם את חושבת שנותנים לספורט הפראלימפי בארץ את המקום הראוי לו, או שיש דברים שדורשים שיפור? 

"הספורט היום כבר לא ממומן ע"י מועצת ההימורים, אלא ע"י משרד הספורט שעובר כל מיני שינויים, שכוללים המון תהליכים ביורוקרטיים. המשרד לא מעביר כספים כבר מינואר 2019 לאף אחד מגופי הרוחב, שזה אומר הוועד האולימפי, הוועד הפראלימפי ו"איילת". הוועד האולימפי ו"איילת" החזיקו קצת כספים כרזרבות ויכלו להמשיך לשלם מלגות לספורטאים שלהם, אבל לוועד הפראלימפי לא היו רזרבות וממהלך שאמור היה לקחת חודש-חודשיים, אני יכולה לומר לך שעד לרגע זה משרד הספורט לא העביר לנו כספים, ולכן, אני, כנציגת הספורטאים הפראלימפיים ניסיתי להוביל מהלך מול המשרד, על מנת לזרז את התהליך, כדי שהספורטאים שלנו יתחילו לקבל מלגות אחרי שמונה חודשים שלא קיבלו. אני בדרך כלל לא מובילת מאבקים. זה לא משהו שאני מרגישה צורך לעסוק בו. אני באמת חושבת שספורטאי צריך להתעסק בספורט ולא במאבקים".

האם יש דור פראלימפי חדש בארץ?

"יש דור פראלימפי חדש, אבל האמת היא שקשה לגייס ילדים עם נכות, או ליתר דיוק קשה לגייס את הוריהם. היום הספורט הפראלימפי עלה מדרגה מבחינת המקצועיות וחייבים להתחיל לעסוק בו כילדים קטנים. זה דורש המון השקעה של ההורים בהתחלה, לאו דווקא כספית, אלא כדי להביא את הילדים לאימונים, שהרבה פעמים מתקיימים במרכזי ספורט מרוחקים. קשה לשכנע הורים שזה שווה את המאמץ. בעולם ההישגי דווקא המגבלה יכולה להוות את המקום שבו הילד יכול לבלוט ולהצליח בו, וזה מאוד חשוב בעיני. מניסיוני האישי אני יכולה לומר שככל שגדלתי והתבגרתי ראיתי יותר את השוני שלי לעומת אחרים. לא משנה כמה הסביבה תמכה בי, זו הייתה התמודדות. דווקא השחייה, שאפשרה לי לשהות בסביבת ילדים אחרים עם מגבלה, שבה לא הייתי שונה, נתנה לי הזדמנות לפרוח ולהיות החזקה. זה מה שנתן לי כוחות להתמודד עם הקשיים במסגרת הרגילה. אני מאוד בעד שילוב של ילדים נכים במסגרות רגילות, כל עוד יש גם מסגרת מקבילה שבה הם מרגישים חזקים, ולכן אני מאוד מעודדת ילדים עם מגבלה לעסוק בספורט".

את חושבת שיש במדינת ישראל התייחסות הולמת לציבור הנכים, מבחינת הזדמנויות תעסוקה, לימודים, הנגשה מספקת?

"עולם ההנגשה צריך לעבוד בצורה שתאפשר לציבור הנכים להצליח להתמודד עם העולם הגדול. מעבר לכך, אצל אנשים בעלי נכות גופנית, החושים האחרים חזקים יותר, ואם רק יתנו להם הזדמנות ללמוד לימודים גבוהים הם יצליחו מאוד. יש המון דוגמאות של אנשים מצליחים שהמוטיבציה להוכיח את עצמם הביאה אותם מאוד רחוק, כמו למשל אריק פינטו מנכ"ל בנק הפועלים. צריך רק לתת את ההזדמנות הראשונית. אני לא בעד לתת הנחות לאנשים רק בגלל נכות כלשהי. הם צריכים לעבוד קשה כמו כולם כדי להצליח. אני לא חושבת שילד עם מגבלה צריך שיקלו עליו. צריך פשוט להנגיש דברים עבורו, אבל לא לדרוש ממנו פחות. אם הוא לא ידחוף את עצמו, אף אחד לא ידחוף אותו".

את מתכוונת לחזור אי פעם ליזרעאל?

"אני לא פוסלת אפשרות כזו אחרי שאסיים עם השחייה".

אבל עד שתחליט לפרוש יש לפיזרו עוד כמה מקצים לנצח, ועוד כמה מדליות שמחכות לה. ויש את טוקיו בדרך. אנחנו כמובן מחזיקים לה אצבעות.