קצת מהכל - הבלוג של גלית


יש כאלה שאומרים שאלוהים בעצם שלח לנו מתנה כדי שנקבל ממנה תובנות לגבי הטעויות שעשינו ונלמד איך להשתפר. התובנה היחידה שאני קיבלתי מהמצב ההזוי הזה, היא שאני ממש מתגעגעת לאנשים, לחבק, אפילו לעמוד בפקקים (ומבטיחה לא להתלונן)...

כמעט 10 שנים מאז שיצא לאור הגיליון הראשון של "חיים בעמק", הגיעה העת לכבות את מכונת הדפוס

בעיני, כלב הוא חבר אמיתי, יותר מהרבה מאוד בני אדם. הוא לא מפנה לך את גבו גם ברגעים הקשים ביותר והוא תמיד יהיה שם בשבילך, באהבה כנה, אמיתית וטהורה, נטולת תנאים.

החלמה מסרטן בשלבים מתקדמים היא לא פיקניק. זה מסע קשה ומפרך. עשו לעצמכן טובה ולכנה להיבדק. ממני, אחת שיודעת.

חגים זה נחמד, זה משפחה, זה ביחד, זה קצת חופש, אבל זה לא כמו פעם. בשום מובן. והאמת היא שאין לי שום הסבר הגיוני לזה, אבל אני ממש ממש מתגעגעת לאיך שזה היה פעם....

אני אחת מהחכמולוגיות האלה, המתקנות הסדרתיות. הנה....הוצאתי את זה. אין כמעט דבר שמציק לי יותר מאשר שגיאות כתיב. שריטה עמוקה ובלתי נשלטת. בורג קטן ומשוחרר בתוך מכונה גדולה של פרפקציוניזם קיצוני.

בעיני כל עסק הוא בראש ובראשונה האדם שעומד מאחוריו. מה הסיפור שלו? מאיפה הוא בא? מה מרגש אותו ומדוע הוא בחר להקים דווקא את העסק הזה?

הם עומדים שם, בבגדיהם המטונפים, שלושה חודשים בדיוק אחרי שזרקו אותם מביתם, ואחרי דרך לא דרך שאת חלקה עשו בהליכה, ואת חלקה בדוחק מחניק בקרון רכבת ובו צוהר קטן לנשימה - עכשיו אין שם שום מוזיקה, ולא שמחה, ולא ריקודים. רק משחק אחד יש שם – וקוראים לו "סלקציה" - מעין "משחק" שכזה שבו עומד קצין גרמני עם פנים מרושעות וקובע מי הולך שמאלה לעבודת פרך ומי ימינה לכיוון המבנה הזה עם הארובות.