איך הפכתי להיות מתקנת סדרתית ולמה אני לא סולחת לבני גנץ?


נניח שאתם כותבים פוסט ונניח שאחת המילים שגויה: הכתיב לא מתאים למשמעות ('כפל במכנסיים' במקום 'קפל') או שגוי ממש ('עוגיות מטובלות' במקום 'מתובלות'), ונניח שאיזה חכמולוג או חכמולוגית מתקנים אתכם. איך תגיבו?

1. סבבה לגמרי! באמת לא הייתי סגור על הכתיב הנכון.

2. אחלה, אחי, אבל למה מול כולם?

3. אתה כזה לשוֹנָאי עילאי ומתנשא...

את הפוסט הזה העלתה לפני כשבוע אחת מחברותיי בפייסבוק (אחת האהובות יש לציין).

הפוסט הזה נגע לי במקום רגיש. מדוע? כי אני אחת מהחכמולוגיות האלה, המתקנות הסדרתיות. הנה....הוצאתי את זה. אין כמעט דבר שמציק לי יותר מאשר שגיאות כתיב. שריטה עמוקה ובלתי נשלטת. בורג קטן ומשוחרר בתוך מכונה גדולה של פרפקציוניזם קיצוני. זה תקף גם לירחון הזה, שהעורכת המופרעת שלו עוברת עליו שלוש פעמים לפני ההדפסה, ולא יכולה לסבול רווח מיותר לפני פסיק. אני עורכת גם מאמרים של אחרים, מי יותר ומי פחות. סוג של "פולניות", מאוד קיצונית יש לומר, שכנראה מחביאה מאחוריה משהו נסתר שטרם פוענח. מתישהו אבדוק זאת לעומק. ולא, אני לא לשונאית מתנשאת ואפילו לא עורכת לשונית במקצועי. אין לי ספק שלו אבשלום קור היה בוחן אותי, הייתי נשלחת לעמוד בפינה לפחות שבוע שלם. ברור לי שלמרות כל השתדלותי גם אני עושה טעויות, ואגב, אני ממש שמחה שמעירים לי עליהן, במייל או בהודעה פרטית. אני כן איעלב עד עמקי נשמתי אם יעירו לי על כך בפומבי, ולכן גם אני, כשאני מעירה לפלוני על שגיאת כתיב, אני עושה זאת תמיד בהודעה פרטית ולא בתגובה מביכה קבל עם ועדה.  

עמדתי במשימה הזאת בכבוד עד שהגיעה השלכת, של גנץ אחד, שממש רצה להיראות חכם, ואיכשהו התפספס לו. וזה בלבל אותי קצת, אני מודה, כי דווקא הייתי ממש בעדו, אבל השריטה הזו שחזקה ממני, השתלטה עלי. ולמה בעצם? הרי כולנו עושים טעויות. והרי זה הכי אנושי, ובואו נודה, לא כולנו חייבים להכיר את התלמוד הבבלי על בוריו, אבל אם אתה כבר מתראיין, לא כדאי שעוד עין תציץ במסרים לפני שהם משתחררים לאוויר העולם? אתה לא יכול להרשות לעצמך טעויות מביכות כאלה כשאתה רץ לתפקיד של ראש ממשלה. לא ולא. היום טעית בראיון רדיופוני בתחנת רדיו ישראלית ומחר זה יכול לקרות על דשא הבית הלבן מול כל העולם ואשתו. זו לא הטעות שהרגיזה אותי. זה היעדר ההכנה וחוסר הזהירות.

בסוף יולי חגגתי 10 שנים לתכנית הרדיו שלי - שישי בשש. הזמן עובר מהר כשנהנים. כבר 10 שנים שאני מתעוררת בכל בוקר שישי בשעה 5:00 כדי להגיש שעתיים של מוזיקה ישראלית. ועדיין, למרות שאני כבר מכירה כמעט כל פסיק בשירים שאני מנגנת, עדיין בכל חמישי, אני יושבת כדי להכין את התכנית ולחפש עובדות מעניינות שקשורות לשירים - מי הלחין, מי כתב, מי ביצע את השיר במקור, על מי נכתב השיר.....החברים שלי ברדיו צוחקים עלי, חושבים שאני מוגזמת, חרדתית. בראייה שלי זו המקצועיות שלי, להיות מוכנה מראש ולא לטעות, גם אחרי 10 שנים. 

אז מר גנץ, אם אזובי הקיר עושים את מיטב יכולתם, גם הארזים יכולים. ושלכת יש רק בסתיו.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.