תחנה סופית - אושוויץ


"יום השואה זה יום עצוב", הוא אומר לי, "אבל יום הזיכרון לחללי צה"ל זה יום הרבה יותר עצוב". הוא...צבר...שנולד כאן בסוף שנות ה- 80, שלמזלו אינו דור שני, שלישי או רביעי לאף ניצול שואה. זה מה שהוא אמר לי באחת הפעמים שנפגשנו. הבעיה עם הטענה הזו היא...שזו לא הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותה בחיי. 

-----------------------------

המקום: מחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו - פולין. הזמן: יוני 1944

שמואל (44) וחיה (42) בלום נדחקים בין המוני אנשים שירדו זה עתה מהרכבת, יחד עם ילדיהם - שרה בת ה- 16, דוד בן ה- 13, אסתר בת ה- 10 ואשר בן ה-7. צעקות, נביחות כלבים, בכי של תינוקות, ילדים ואימהות שתלשו להן את הילד מהיד, וברקע ארובות שמהן מיתמר עשן שחור וריחות כבדים של שריפה באוויר.

משפחת בלום, שעד לא מזמן הייתה משפחה שמחה, שבה האם בישלה ארוחות שבת טעימות, הילדים שיחקו להם בהנאה בחצר עם חבריהם הגויים, קראו ספרים, למדו, שמעו מוזיקה, ראו הצגות, רקדו, יצאו לבלות.....כמו כולנו......משפחה יהודית מכובדת מהונגריה, שהתפרנסה בכבוד מחנות השעונים והתכשיטים שבבעלותה, ובעיקר, משפחה אהובה מאוד על הבריות...על כל הבריות.

עכשיו, הם עומדים שם, בבגדיהם המטונפים, שלושה חודשים בדיוק אחרי שזרקו אותם מביתם, ואחרי דרך לא דרך שאת חלקה עשו בהליכה, ואת חלקה בדוחק מחניק בקרון רכבת ובו צוהר קטן לנשימה - עכשיו אין שם שום מוזיקה, ולא שמחה, ולא ריקודים. רק משחק אחד יש שם – וקוראים לו "סלקציה". זה מעין "משחק" שכזה שבו עומד קצין גרמני עם פנים מרושעות וקובע מי הולך ימינה לעבודת פרך ומי שמאלה לכיוון המבנה הזה עם הארובות.

בסיבוב הראשון של "המשחק" שמואל ודוד מופרדים מחיה, הבנות ואשר הקטן, שממש לא מבין מה קורה כאן ולמה כולם כועסים עליהם כל כך. הוא יודע שמשהו לא בסדר, כי הרי ממש לא מזמן, כשהיו בדרך לכאן, הושיבו אותו על עגלה עם סוסה והוא בכה מאוד כי רצה את אימא, אבל אז שוטר אחר עם פנים מרושעות הכה את אמו באלה וצעק עליה: "לכי מפה יהודייה מסריחה", כשביקשה לעלות על העגלה כדי להרגיע את בנה הקטן שהתייפח.  

שמואל ודוד בנו פורצים בבכי, נאחזים זה בזה, תרים במבטם נואשות אחר האם ושאר ילדיה, שכבר נמצאים בעיצומו של הסיבוב השני של "המשחק", שבו אותו חייל מרושע פוקד על שרה, הבת הבכורה, לעזוב את אמה ולהצטרף לקבוצת הצעירות שעומדת בצד. היא עושה זאת, אבל חיה לא מוותרת. היא ניגשת אל בתה ומחזירה אותה אליה. זה לא עוזר. השוטר אוחז בידה של שרה, מנתק אותה מאמה ודוחף אותה שוב לעבר קבוצת הצעירות. אבל חיה, היא לא אימא שמוותרת כל כך בקלות. היא שוב מחזירה את בתה אליה ושוב מגיע השוטר הרע ותולש את הבת מידיה. "עזבי אותי כבר" גוערת שרה באמה. "הם כנראה יודעים מה הם עושים". וחיה עוזבת. לתמיד. יחד אתה עוזבים גם שמואל ואסתר, ואשר הקטן, שעדיין לא מבין למה מכריחים אותו עכשיו להתפשט ולהתקלח עם כולם יחד, ולמה כולם צורחים מסביב. את דוד הספיקה שרה עוד לפגוש פעם אחת מבעד לאחת הגדרות, לרגע אחד קט שבו הם ניחמו אחד את השנייה, אבל גם הוא לא שרד כדי לחבק אותה ביום שזה נגמר, כשהיא חזרה למקום שבו היה לה פעם בית, וגילתה שאין בית, ולא משפחה, ולא אימא ולא אבא ולא אח או אחות. היא לבדה בעולם.

היום היא בת 91 אך עדיין זוכרת הכול. כל פרט ופרט. איך ביום אחד במרץ 1944 כל מה שהכירה התרסק לו לרסיסים. לא נשאר זכר ולא זיכרון. אפילו לא תמונה אחת להתנחם בה. כלום. אבל תמונתה של משפחתה חרותה אצלה היטב בזיכרון, כאילו היה זה אתמול - של אימא שאופה חלות שבת, של אבא שחוזר מבית הכנסת, של צחוק של ילדים. צחוק של משפחה שלא האמינה שקיימת כזו אכזריות בעולם – שמוכנה להרוג מיליוני אנשים רק בגין השתייכותם הדתית. שיש חיות אדם שמסוגלות לרצוח תינוקות – לא בגלל שהם פשעו חלילה, אלא רק כי הם לא שייכים לגזע הנכון.

אני גלית, דור שלישי לניצולי שואה. את הפוסט הזה אני מקדישה לשרה, סבתי הגיבורה, שתיבדל לחיים ארוכים, שהצליחה לשרוד את התופת של אושוויץ, ולזכרם של הוריה, שמואל וחיה ז"ל, סבא רבא וסבתא רבתא שלי ולזכר דוד, אסתר ואשר, שיכלו להיות אתנו כאן היום, אבל הם לא.

בכל שנה ביום השואה בשעת הצפירה אני מדמיינת אותם בעיני רוחי עומדים שם.....את אשר הקטן שבוכה ורוצה לאימא.....את חיה שבעלה, בניה ובנותיה נתלשים ממנה, את הפחד בעיניים כשהם נכנסים לתאי הגזים ומחכים אולי שהמים יתחילו לזרום, אבל במקומם מגיע המוות הכי אכזרי שיש. ואני בוכה.

אז לא. יום השואה לא פחות עצוב לי מיום הזיכרון לחללי צה"ל. הוא עצוב לי בדיוק באותה מידה. ועל אף שלא ממש הכרתי מקרוב מישהו שנהרג במלחמה או במבצע כלשהו, או מישהו שנהרג בפיגוע – גם ביום הזיכרון לחללי צה"ל אני בוכה כשאני חושבת על אלה שנהרגו ועל המשפחות שנשארו מאחור. בדיוק אותו דבר.

ולך, שאמרת שביום הזיכרון לחללי צה"ל עצוב לך יותר – השנה, כשאתה עומד בצפירה ביום השואה, נסה באופן חד פעמי לדמיין לרגע איך זה מרגיש כשמפשיטים אותך, בועטים בך, משפילים אותך, קוראים לך יהודי מסריח, ואחרי זה גם רוצחים לך את המשפחה מול העיניים. חשוב על אשר הקטן. זה עדיין לא מספיק עצוב??

לכתבה המלאה שכתבתי על סבתי בגיליון אפריל 2015 - לחצו כאן

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.